ב 23 באוגוסט 1942 נתפס והובל יעקב ויירניק, נגר ובנאי, לכיכר השילוחים בגטו ורשה, משם נשלח בקרונות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה. ויירניק צורף לקבוצת עבודה של בנאים שבין היתר הופקדה על בנייתם של עשרה תאי גז במחנה. בשניים באוגוסט 1943 פרץ מרד אסירים במסגרתו הצליחו לברוח מן המחנה כמה עשרות אסירים, ויירניק ביניהם. כבר בשנת 1944 כתב ויירניק עדות אודות המחנה שפורסמה עוד בשנה זו תחת הכותרת 'שנה בטרבלינקה'. הפעם ב 'עושים זיכרון' נספר אודות מחנה ההשמדה טרבלינקה ואודות מרד האסירים הייחודי שארע בו, דרך הכתבים של יעקב ויירניק.
אורחת בפרק: גב' נעמה גליל, היסטוריונית ומנהלת פרויקטים באגף הנצחה והסברה ביד ושם
את הפרק מלווים ציטוטים מתוך הספר 'שנה בטרבלינקה' שנכתב ע"י יעקב ויירניק. הוצאת 'דרור לנפש'.
שנה בטרבלינקה - תמלול הפרק:
עירית: שלום וברוכים הבאים ל 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם, אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה. את הפרק ילוו ציטוטים מתוך הספר 'שנה בטרבלינקה' שנכתב על ידי שורד המחנה יעב ויירניק ופורסם בהוצאת דרור לנפש.
אושוויץ הפך לסמלה של השואה. מחנה ההשמדה הגדול ביותר, היעיל ביותר, שפעל לאורך הזמן הארוך ביותר. הוא הפך לסמלה של השואה במידה רבה כי ממנו שרד המספר הגדול ביותר של ניצולים - למעלה מ-50 אלף במספר, וזאת כיוון שלא היה רק מחנה השמדה, אלא מחנה ריכוז והשמדה. ממחנות מבצע ריינהרד, שהיו מחנות השמדה בלבד, שרדו בודדים. אחד מבלז'ץ, כמה עשרות מטרבלינקה, כמה עשרות מסוביבור. זהו. אין מי שיספר. אין כל שריד בשטח. רק אנדרטאות. מזה בדיוק חשש יעקב ויירניק. לכן חשוב היה לו לכתוב עוד בימי המלחמה. כבר בשנת 1944. כך פתח את המבוא לסיפרו:
קריין: "יום אחד כל זה יבוא אל קיצו והרשע ימוגר. יום יבוא ועל חורבות ערים נשמות יבנו בתים חדשים, תינוקות שוב יוולדו וילדים ישחקו בשולי הדרכים. החיים יזרמו כי זו דרכו של העולם, השמש תזרח, הכל שוב ישגשג ואיש אולי לא יזכור. אני רועד לעצם המחשבה שאיש לא ידע ועוד יותר אני פוחד שאיש לא יאמין. כעת אני עייף, עייף ומרוט וחדל כוחות. רק דבר אחד בוער בי ומאיץ בי לספר. לספר במדוייק ומייד. לספר עכשיו, היום, שמא מחר תשיג אותי היד הרשעה ולא אחייה עוד ולא אספיק. לספר עכשיו כל עוד הזיכרון טרי, חי וקיים נאמנה ואיש לא יוכל לטעון שהזמן שיבש את האמת. לספר מייד כדי שהעולם ידע כדי שהעולם יקום ויעשה מעשה ללא דיחוי. כדי שהארץ תרעד…".
נעמה: מחנה טרבלינקה הוא המחנה השלישי שהוקם במסגרת מבצע ריינהרד לאחר הקמתם של המחנות בלזץ וסוביבור. בתכנון הגרמני כל שלושת מחנות ריינהרד הם מחנות השמדה. זהו יעודם.
עירית: נעמה גליל היא היסטוריונית ומנהלת פרויקטים באגף הנצחה והסברה ביד ושם ודבריה ילוו את הפרק הזה.
נעמה: את המחנה בטרבלינקה החלו להקים כבר במאי 1942, שבשונה משני המחנות האחרים, הוקם לא בנפת לובלין, אלא צפונית לעיר ורשה. המפקד שמקים למעשה את המחנה הוא רופא פסיכיאטר, ד"ר אברל, בוגר אותנסיה, מה שמשותף לסגל המחנה באופן כללי.
עירית: עם עליית הנאצים לשלטון, החלה פעולה ממוסדת למען "היגיינת הגזע". בצד חקיקה הולכת ומחריפה לבידוד, נישול וגירוש היהודים משטח הרייך, החל עיקור כפוי של גרמנים מן הגזע הארי הלוקים בשכלם או בגופם. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוציא היטלר צו חשאי המסמיך רופאים להמית "המתת חסד" "חולים שאינם ניתנים לריפוי". במסגרת מבצע אותנסיה - T-4 הוקמו שישה מוסדות בהם הומתו אותם חולים אם בזריקות רעל, אם בהרעבה ואם בחנק בתאי גזים.
במקביל החלה גם הקצנה במדיניות כלפי היהודים. ביוני 1941 התחיל הרצח הממוסד בשטחי ברית המועצות ובסופה של אותה שנה התקבל הפיתרון הסופי לבעיה היהודית. אולם רצח יהודי אירופה כולה על ידי ירי מטווח קצר לבורות, כפי שנעשה בתחילה, לא בא בחשבון. השימוש בגז שנוסה בעבר במסגרת אותו מבצע אותונסיה נבחר כחלופה מתאימה.
בסביבת הזמן הזה- סתיו, חורף 1941, התפנה כוח אדם לא מבוטל שהיה מיומן ברצח בשיטת הרצח הזו. כוח האדם הופנה למטהו של אודילו גלובוצניק, ראש ה אס אס בלובלין, אשר היה בעיצומו של תכנון הרצח של למעלה משני מליון היהודים בשטחי פולין תחת הכיבוש הגרמני- שטחי הגנרלגוברנמן.
עירית: ליד כפר קטן בשם טרבלינקה, סמוך לעיירה מלקיניה,שבה צומת מרכזי של מסילות ברזל על הדרך מוורשה לביאליסטוק, הוקם בליבו של יער, מוסווה היטב, מחנה ההשמדה טרבלינקה.
שיטחו- 400 על 600 מ"ר. סיגלו: 20-30 אנשי אס-אס. כ- 100 אוקראינים. במשך פחות מ-13 חודשים נרצחו בו למעלה מ- 870 אלף יהודים.
שיר מתנגן:
"כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
בקו שבין טלושץ' לוורשה
מתחנת הרכבת וורשאו אוסט
יוצאים ברכבת ונוסעים ישר
הנסיעה נמשכת לפעמים
חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות
ולפעמים נמשכת אותה נסיעה
חיים שלמים עד מותך"
נעמה: זהו המחנה הקטלני ביותר. שוו בנפשכם, הוא פעל כשנה. אבל אנחנו מדברים על מספר חודשים קצר ביותר של תפקוד מקסימליסטי של המחנה. במהלכו נרצחו באופן שאין כדוגמתו מספר עצום של יהודים כ-870 אלף. חשבו על מחנה אושוויץ שמלאכת הרצח בו החלה במרץ 1942, והוא תפקד כמחנה רצחני עד נובמבר 1944 ובמהלך כל הפעולה הזו נרצחו על פי הערכה כמיליון מאה אלף יהודים. מה שמגביר כאמור את עוצמת הקטלניות והרצחנות של מחנה טרבלינקה.
עירית: מחנה טרבלינקה נועד בראש ובראשונה לחסל את יהודי גטו ורשה. החל מה-22 ביולי, במשך למעלה מחמישים יום, תוך גרוש כאוטי ואלים, נצודו אלפי יהודים מידי יום ברחבי הגטו. הם רוכזו באומשלגפלאץ - כיכר השילוחים, שם הועלו על קרונות בקר בדרכם אל טרבלינקה. אחד היהודים הללו היה בנאי, פסל ונגר מומחה בראשית שנות ה-50 לחייו בשם יעקב ויירניק.
קריין: " זה היה ב 23 באוגוסט 1942 בווארשה, בימי ההסגר. מכל עבר נשמעו יריות רובים, אולם את האמת המרה טרם ידענו. לפתע הגדילה את פחדינו כניסת ה"שארפיהררים" הגרמנים וה"וואכמנים" האוקראינים, אשר הכריזו בקול תקיף ורם "אלע ראוס!" ( כולם לצאת!). (...) לפי פקודה אנו זזים ממקומותינו. אבוי! לעיני נגלתה המציאות הערומה. קרונות. קרונות ריקים. (...) דוחקים 80 נפש לכל קרון. דרך החזרה חסומה."
נעמה: לעיתים אורך הנסיעה היה 12 שעות, לעיתים אורך הנסיעה היה 20 שעות. לעיתים אורך הנסיעה היה ארוך יותר כשאנחנו יודעים שכללית אם אתה נוסע היום מוורשה לטרבלינקה זה אמור לא לארוך יותר משעה וחצי-שעתיים במקסימום. אבל מכיוון שהטרנספורטים יצאו על קווי מסילת רכבת שהם בתיעדוף אחרון, אזי הנסיעה ארכה לעיתים יום, לעיתים יומיים.
עירית: לאחר שנה וחצי בגטו ורשה, בתנאי קיום בלתי אנושיים של כלא צפוף, סגור. ברעב, בקור, בהשפלה גדולה, לאחר נסיעה של יממה בקרון בקר, ללא שירותים. דחוס, ללא אוויר, בחוסר וודאות ובעיקר בצמא, הגיע יעקב ויירניק לתחנת הרכבת של העיירה טרבלינקה. וממנה, למחנה ההשמדה טרבלינקה. מראה המחנה היה איום.
קריין: "על גגות הצריפים עמדו אוקראינים עם רובים ומכונות ירייה. השטח היה זרוע גוויות, מהן לבושות, מהן ערומות. (...) בכל מקום דם. דמנו הנקי. דם ילדינו, אחינו ואחיותינו. דם אבותינו ואימותינו. ואנו, חסרי-ישע, חשים שלא נמלטנו מגורלינו".
עירית: ברחבי הגטו הופצה השמועה כי המגורשים נשלחים מזרחה ליישוב מחדש. כשוויירניק מגיע כחודש לאחר תחילתו של הגירוש ההכרה נוחתת עליו כמכה כפולה. מה עלה בגורל המגורשים, מה היה דינם. אותו הדין, אותו הגורל שיועד גם לו.
עירית: על הנשים והילדים ציוו ללכת שמאלה,הגברים לשבת בחצר. ויירניק רואה קבוצה של אנשים שעובדת בסידור החבילות שהוצאו מהרכבת. הוא מתגנב ומצטרף אליהם. בשלב הזה ברור למי שמגיע מן הגטאות שאם תעבוד עבור הגרמנים, זו תעודת החיים היחידה שיכולה להיות לך.
עירית: בזמן שהנשים הוכנסו לצריף ההתפשטות חיכו הגברים בחוץ. כשהן הורצו לעבר תאי הגז, נכנסו הגברים לצריף, סידרו את בגדיהן, ולאחר מכן ניתנה להם ההוראה להתפשט בעצמם והם הורצו באותו הכיוון. למחרת נמנה ויירניק על קבוצת העובדים שצריכה היתה לקבור את הגופות שהיו פזורות בשטח. היה עליהם לגרור אותן לבורות. הכל תוך אלימות פיזית קשה של שומרים גרמנים ואוקראינים עם רובים ומגלבים.
נעמה: המייחד את כל תקופתו הראשונה של המחנה כחודש עד שלהי אוגוסט, זו אווירה כאוטית לגמרי ששוררת בתוך המחנה. אברל נמצא באיזשהו סוג של תחרות פנימית אל מול המחנות האחרים ואנחנו מדברים על אלפי יהודים שמגיעים מדי יום. ואין שום יחס בין מספר המגיעים אל המחנה לבין יכולת הקליטה וההרג של המחנה שיש בו בסך הכל שלושה תאי גזים. הכאוס שמשתרר בטרבלינקה מגיע לגלובוצניק ומביא להדחתו של אברל ולמינויו של מפקד שני בשם פרנץ שטנגל, שהיה המפקד בסוביבור ועל רקע הקפאת שילוחים בסוביבור בשל הנחת שינויים בהנחת מסילות רכבת אל המחנה, הוא מובא כאמור כמפקד החליפי.
עירית: פרנץ שטנגל מגיע ועושה סדר. לשם כך הוא עוצר את השילוחים לכמה ימים. שטח המחנה מפונה מכל הגוויות המפוזרות. האסירים מחולקים לקבוצות עבודה, יש מסדרים קפדניים בהם הם נספרים והמחנה משנה את פניו.
מחנה טרבלינקה מחולק למעשה לשניים - מחנה אחד, או המחנה התחתון, הוא המחנה אליו נכנסת הרכבת. היה רציף שבו הורדו האנשים, כיכר גדולה בה רוכז הרכוש. היו מחסנים, צריפים ו"בית חולים", לזאראט. לשם לוו מכל משלוח החולים או הזקנים, וירו בהם כדי שלא לעכב את התהליך.
הוצב שעון גדול, שלטים המראים את כיווני הנסיעה לערים מרכזיות ושלט עם הסבר המקדם את פני המגיעים:
קריין: "שימו לב, יהודי ורשה!
אתם נמצאים במחנה מעבר, מכאן ייצא המשלוח למחנה העבודה. כדי למנוע מגיפות יש למסור לחיטוי דברי לבוש וחפצים. זהב, כסף, מטבע חוץ ותכשיטים יש למסור לקופה, תמורת קבלה. כל אלה יוחזרו עם הצגת הקבלה. לשם נקיון הגוף חייבים כל הבאים להתרחץ לפני צאת המשלוח."שיר מתנגן:
"והתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת:
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
ואין אפילו קופה
גם איש המטענים איננו
ובעבור מיליון
לא תקבל כרטיס חזור"
עירית: בחלק השני של המחנה, גודלו כגודל מגרש כדורגל, שהוסווה בגדר גבוהה בה נשזרו ענפים שהסתירו את מה שיש מאחוריה, ניצב בניין ובו שלושה תאי גז. הדרך אליו היה שביל צר, מוסווה בגדר גם הוא. הגרמנים כינו אותו ה"שלאוך", ה"צינור", או "הימל שטראסה" - הדרך לשמיים. לכל אורכו עמדו שומרים אוקראינים עם כלבים אשר הכו את העוברים בו לזרזם אל תאי הגזים. קבוצת עבודה יהודית שעבדה במחנה העליון, הזונדרקומנדו, הוציאה את הגופות מן התאים לאחר שהוזרם אליהם גז מסוג חד תחמוצת הפחמן. מי שנקראו דנטיסטים נדרשו לעקור שיני זהב, והגופות נקברו בבורות ענקיים. צריף המגורים שלהם היה אף הוא בשטח מחנה זה והם היו מבודדים לחלוטין. במחנה היתה הפרדה מוחלטת, פיזית, בין החלק התחתון של אזור הקבלה לבין החלק העליון של איזור ההשמדה. אותם ענפים ותילי עפר הסתירו את המתרחש בחלק העליון, ורק קצהו העליון של מבנה הגז נראה לעין.
שיר מתנגן:
"ורק שלט פרסומת
תלוי עוד מאז
סיסמה ישנה ובלויה האומרת:
"בשלו רק בגאז""
"הגורל לא חסך ממני כלום. כעבור ימים אחדים נודע לי למה משמש הבניין המוקף בגדר הגבוהה. רעד זוועה עברני".
עירית: במסגרת החלוקה לקבוצות עבודה הגרמנים מחפשים מבין האסירים בנאים. ויירניק מרים את ידו. הוא רוצה להתחמק מהעבודה הנוראית של פינוי הגופות וקבורתן. חיי האסירים במחנה היו חיים תמידיים בצל המוות. של מי שכבר אינם היו בחיים, של מי שבכל רגע חייהם עתידים היו להילקח.
קריין: "נפגשתי עם הרבה מכרים מווארשה, שמראה פניהם נשתנה ללא היכר. שחורים, נפוחים ומוכים. זמן רב לא יכולתי לראות אותם ולשמוח בהם. פנים חדשות, מכרים חדשים. חידוש מתמיד ומוות מתמיד. למדתי להסתכל בכל איש חי כבחלל בעתיד הקרוב ביותר."
עירית: ויירניק מתאר את תהליך הרצח בטרבלינקה שלב אחרי שלב.
קריין: "בזמן עבודתי במחנה מס' 1 ראיתי את כל המחזות: איכה מובלים אחינו אל אדי הרעל וכל האימים העוברים עליהם עוד בטרם ימותו. עם הגיע הרכבת היו תכף ומייד מאספים את הנשים והילדים אל הצריפים. את הגברים היו משאירים בחצר. על הנשים והילדים היו מצווים להתפשט. הנשים התמימות היו מוציאות מגבות וסבון. הן היו משלות את עצמן שתתרחצנה. לאחר סידור הכל היו הנשים והילדות נכנסות אל המספרה ומוסרות את עצמן לגזיזה. הן היו בטוחות כבר כמעט שהן הולכות למרחץ. דרך היציאה השנייה הן מובלות למחנה מספר 2. במקום שהיו נשארות ערומות בקור החזק בחכותן לתורן כי בתאים עוד טרם הושלם מותם של הקורבנות הקודמים. כל זה היה בחורף. הקור היה חזק מאוד. ילדים קטנים, ערומים ויחפים נאלצו לעמוד תחת כיפת הרקיע ועמדו כך שעות בחכותם לתור. התאים עוד טרם פונו... "
נעמה: ייחודו של יעקב ויירניק קשור בעובדה שהוא החל את ימיו הראשונים במחנה התחתון, דהיינו באזור הקבלה ולכן כאמור הוא מדבר על הרצחנות, על קבורת החללים, על אותו שלב כאוטי בחיי המחנה. כעבור פרק זמן הוא, כבעל מלאכה, נשלח אל המחנה העליון, למחנה ההשמדה, למחנה מספר שתיים. מה שקורה הוא שלאחר הגעתו של שטנגל המסקנה היא שחייבים לבנות תאי גז נוספים בשטח המחנה. וויירניק מדבר בצורה מאוד מוחשית על העובדה שבמשך חמישה שבועות הוא מועסק בבנייה של עשרה תאי גזים נוספים. ולכן מסוגל לתאר אחת לאחת את המבנה של תאי הגזים, בכלל את מבנה מחנה שתיים.
קריין: "בניין התאים ארך כ-5 שבועות. בשבילנו היו אלה דורות. (...) כל מה שייסורינו הגופניים עברו כל מושג אנושי נורמאלי, הרי סבלנו עוד יותר ייסורי הנפש. יום יום היו מגיעים משלוחים. היו פוקדים עליהם להתפשט ולאחר זה היו מובילים אותם אל שלושת תאי הגז הישנים. הדרך לתאים אלה עברה בשדה עבודתינו. לא אחד היה רואה פתאום בין הקורבנות המובלים את ילדו, אשתו, משפחתו. כשהיה קופץ ממקומו תקוף כאב והיה רץ אליהם, היה נהרג במקום. בתנאים אלה בנינו תאי מוות בשביל עצמינו, ובשביל אחינו".
עירית: ויירניק מונה למעלה מעשרת אלפים נרצחים מדיי יום. תאי הגז החדשים שבנו היו יעילים יותר. הם היו גדולים יותר כך שניתן היה לדחוס יותר אנשים בכל תא, והתקרה הונמכה כך שנדרש פחות גז כדי להמית את כולם. הגרמנים לומדים תוך כדי תנועה. לומדים איך לרצוח יותר אנשים, בפחות זמן, בפחות משאבים. מפעל. בית חרושת למוות. אולם לא רק היעילות עניינה את הגרמנים בזמן הבניה. הציניות, והבוז, הצורך בהשפלה של היהודים, של היהדות, תוכננו אף הם:
קריין: " 5 מדרגות בטון רחבות עליהן סלי פרחים ערוכים יפה משני הצדדים. מסדרון ארוך. על קצה הגג מצד המחנה התנוסס מגן דוד. הבנין נראה כמקדש עתיק. כשנשלמה מלאכת הבניין אמר ה"האופט-שטורמפיהרר" אל אנשיו: "סוף סוף הוקמה עיר היהודים".
עירית: אי אפשר לתאר או לדמיין חיים תחת טרור אלים ורצחני. אי אפשר לתאר או לדמיין חיים במקום בו לנגד עיניך נרצחים מדיי יום אלפי אנשים. מהקהילה שלך, מהעיר שלך, מהעם שלך. במחנה לא היה כל ערך לחיים, לא של המיועדים להירצח, גם לא לחייהם של המעטים שמילאו תפקיד במחנה. גם אותם רצחו האוקראינים או הגרמנים באופן ספורדי או מתוך הקלה שבטעויות. למי שעבדו במחנה היה ברור שמדובר בחיים זמניים בלבד.
נעמה: התופעה המייחדת את מחנה טרבלינקה הייתה הבריחות המאסיביות ממנו. (...)
והתהליך של הפיכת המחנה הזה למחנה ממושטר קשור היה, הא בהא תליא, עם נושא הבריחות מהמחנה. היה איזשהו שיא של בריחות סביב חג המולד של ה-24 בדצמבר 1942 ועוד גל של בריחות בינואר. אבל לאחר מכן, נוכח העובדה שהוחל במספור של אסירי המחנה הוחל בהארה מלשון אור של אזורי המחנה בכדי למנוע בריחות. הייתה הבנה הולכת ונעשית משמעותית שנחסמות דרכי הבריחה ועלינו למצוא דרך משמעותית אחרת של יציאה מן המחנה והלכה וחדרה התובנה שרק בריחה מאורגנת, לא ספורדית של קבוצות כאלה ואחרות... הלכה והתגבשה ההבנה שכדי לממש את היעד הזה צריך ליצור מרד אסירים בתוך המחנה ואחד ההיבטים הבאמת מייחדים את מחנה ההשמדה טרבלינקה זו העובדה שגם מלכתחילה הם החליטו שהמרד יהיה בשני חלקי המחנה.
עירית: חלק מן הבורחים חזר לגטו ורשה. הם ידעו לתאר בפירוט את מראהו של המחנה התחתון. ידעו לספר שכל המגיע לא יוצא. השיר התחנה הקטנה טרבלינקה ששמענו נכתב על ידי המשורר ולאדיסלב שלאנגל בתוך הגטו הסגור. אולם יקחו עוד כמה חודשים טובים בהם עליות ומורדות רבות עד לאותו מרד שתכליתו היתה לאפשר בריחה המונית. תחושות של מסוגלות והתרוממות רוח לצד יאוש וחידלון צפו ועלו נוכח אירועים שונים שקרו במחנה.
נעמה: הרעיון הראשון היה לקנות נשק מן האוקראינים. מי שמקבל על עצמו את התפקיד הוא אדם בעל משמעות רבה בתוך המחנה, קוראים לו ד"ר חורונזיצקי והוא רופא של סגל ה-אס-אס, יהודי כמובן. הוא אוסף כסף מן הגולדויודן וגם מאזור האיסוף שיהודים גונבים כספים גם משם ומתעתד לפנות ככל הנראה לאוקראינים. ויום אחד בביקור פתע של קורט פרנץ, ללקה, כך קוראים לו אסירי המחנה,דמות שאין עדות שלא מזכירה את האדם האכזר הזה. הוא נכנס לפתע בתוך תהליך שבו חורונזיצקי מטמין את הכסף והוא מבין את גודל השעה ואת מצבו ומבקש להימלט. הוא כמובן לא מצליח בכך ומתחיל להיאבק בקורט פרנץ. הוא מבין שזה לא יעלה בידו, הוא בולע ציאניד, ועל אף המאמצים להחיות אותו, ד"ר חורונזיצקי כאמור שהיה רוח חיה בכל מה שקשור בתהליך המרד, מתמוטט ומת. ואובדנו הוא מאוד, מאוד משמעותי.
עירית: הנסיון הראשון להשיג נשק נכשל. זה לא מונע מבעדם להמשיך.
נעמה: סביב אפריל ככל הנראה, קורה דבר מאוד יוצא דופן במחנה. המחסן של הנשק, המנעול שלו מתקלקל והגרמנים מחליטים לתקן את המנעול באמצעות ההופיודן, באמצעות אותם בעלי מלאכה. והמסגר מחליט לשכפל את המפתח. כך שיש להם מפתח למחסן הנשק. (...) והפוצרים, אותם נערים שעסוקים בניקוי נעליהם וניקוי חדריהם של אנשי ה-אס-אס, מבצעים את הפריצה באור יום ומוציאים ארגז של רימונים שהם מעבירים את הארגזים האלה לידי מי שקצת מבינים בכלי נשק. ברור לכם ש מיעוטם של האסירים מבין בזאת. הם מבינים שהגרמנים הפרידו בין הנפצים לבין הרימונים ויש להם בעצם רימונים נטולי יכולת הפעלה. כלומר, כל התקווה ליצירת מרד מבוסס נשק, קופדה והטלטלה הזו יוצרת שוב רוח נכאים.
עירית: בסביבות הזמן הזה, אפריל 1943, היינריך הימלר ראש האס-אס ומי שאחראי על רצח היהודים מגיע לסוביבור וטרבלינקה ומורה על שריפת הגופות של הנרצחים. הן אלו שהגעתם מתחדשת, והן פתיחת כל הבורות של הנרצחים עד כה, שריפת הגופות וקבורה מחודשת של האפר. אסור שתישאר כל עדות לרצח. כל עדות לנרצחים. אסירי המחנה העליון מתחילים בשריפת הגופות על ברזלים של מסילות רכבת, "גרילרים". כדי להאיץ את התהליך יש באגר שחופר החוצה את הגופות. מאות אלפי גופות.
באפריל ובמאי מתחדשים הטרנספורטים מוורשה, של אלו שנתפסו במהלך המרד בגטו. לטרנספורטים האלה יש השפעה כפולה בתוך המחנה. מצד אחד העלאת המורל - הנה אחינו מוורשה הרימו את נס המרד. מצד שני הם מספרים על חיסולו של המרד על העובדה שכל הבונקרים נחשפו, שהגטו הועלה באש והמרד גווע לאיטו.
נעמה: בתוך המטוטלת הזו של תקווה וייאוש והמהלכים השונים האלה, מופעל לחץ אדיר, מי שמעביר את המסרים הוא ויירניק.
עירית: יעקב ויירניק הוא האסיר היחיד שלמעשה יכול לעבור בין שני חלקי המחנה. כאמור החלק של המחנה אליו מגיעים המשלוחים מופרד לחלוטין מהאזור של ההשמדה. אין אסירים שעוברים בין שני החלקים למעט ויירניק. הגרמנים מבינים שהוא בנאי ונגר מומחה ומנצלים את יכולותיו היכן שהם רק יכולים. סביב כל הבריחות שטנגל נוקט באמצעים כדי להדק את השמירה על המחנה. ויירניק נדרש להכין תוכניות בניה למגדלי שמירה גבוהים וכן לעמדת שמירה עבור השומרים במחנה התחתון. כך הוא מצליח לנוע בין המחנות ולקשר בין שני המוקדים של הנהגת המרד. אסירי המחנה העליון להוטים לעשות מעשה. הקרקע תחת רגליהם, תרתי משמע, בוערת.
נעמה: המסרים החד משמעיים כולל אולטימטום בסופו של דבר של קבלו החלטה מתי יקרה המרד הזה, הדברים הולכים ומתגבשים ככל הנראה רק במהלך יולי. כשאני מדברת על הולכים ומתגבשים מאוד חשוב לבוא ולומר שיש להם תכנון לגבי מה יקרה בתוך מהלך המרד. יש להם מעט מאוד תכנון ו/או ידע למה יקרה רגע אחד אחרי. מה יקרה רגע אחרי שנצא מגדרות המחנה.כנראה גם אין להם את היכולת בדיוק לתכנן.
קריין: "נאחזתי בזאת כטובע בחוט השערה. (...) הייתי ממציא תירוצים תכופים וחוזר למחנה מס' 1, ושם היינו מעבדים את התוכנית עם החברים. הללו עוד טרם נתנו לנו תשובה מוחלטת. הם רק ציוונו להחזיק מעמד, לבל נאבד את התקווה בציפייתינו. אצלינו במחנה בנו כעת תנורים, כלומר כבשנים, כאילו זה היה דרוש להם למשך דורות. הנוער בראותו כל זה השתוקק לפעולה. אף אנו איבדנו את סבלנותנו".
עירית: בקיץ 1943 שריפת הגופות הולכת ומגיעה לסיומה וכך גם המשלוחים הולכים ומתמעטים. מבחינת האסירים נתונים אלו לא משתמעים לשתי פנים - ברגע שתסתיים עבודתם, יסתיימו חייהם.
קריין: "עכשיו כבר היינו לגמרי בטוחים שקיצנו קרוב. עשרים וחמישה אחוז של קברות ואנחנו - היינו העדים היחידים של מעשי הפראות האלו".
נעמה: באשר למרד עצמו, מדובר גם כן בטלטלה מאוד משמעותית. ויירניק מעביר את המסר על כך שיום המרד יהיה ה-2 באוגוסט. הוא לא מקבל מידע לגבי שעת פרוץ המרד, רק באותו יום בשלב יותר מאוחר.
קריין: " יום ה-2 באוגוסט 1943 היה יום לוהט... לא עצמנו עין כל הלילה. השחר מצא אותנו על רגלינו. כל אחד חש בחשיבות הרגע. חשבו על החופש. הכל נמאס כבר. רק נקמה בתליינים - וחופש. (...) אני הצבתי לי למטרה לתאר זאת. לשרטט את תוכנית מקום הרצח ולהראותו לעולם. זה הוסיף לי כוחות למאבק עם השטן. וכשהטלתי על עצמי תפקיד כללי זה, הוקל עלי לשאת את הסבל. כעת, חשתי שאצא חופשי ושלם ממסכת זאת".
נעמה: מי שמהווה את המנהיג, שמו הוא גלבסקי. הוא הלאגר-אלטסטה. הוא הממונה על אסירי המחנה. גלבסקי יחד עם אנשים נוספים, בונה מהלך של יום המרד שבתוכו יש כמה וכמה תהליכים נשאפים. יצירת מהלך של שריפת המחנה, מהלך של הוצאת כלי הנשק וחלוקתם. מהלך נוסף, הוא המהלך של קטיעת החשמל וקווי הטלפון מן המחנה, זה לא קורה. חלוקת האסירים בין אזורים שונים בתוך המחנה כי הרציונל הוא של בריחה מן המחנה דרך מתווים שונים.
קריין: "באוויר הורגשה הסערה המתקרבת. כולם במתיחות עצומה. הגרמנים והאוקראינים אינם מרגישים כלום.... אבל אנחנו חברי הוועד שרויים באי שקט. חסרים לנו פרטים, אין אנו יודעים עוד את השעה. אני מתרוצץ כמטורף. אני עובד, עושה הכל, אולם ליבי מתמלא פחד נורא, פן לא נשיג את הקשר ונמות מות נבלים".
עירית: לבסוף נקבעה השעה. בארבע ושלושים אחר הצהריים תיירה הירייה הראשונה. השאיפה, עד 17:30 להשתלט על המחנה ולפרוץ דרכי מילוט ליער.
נעמה: ומה שבפועל מתרחש לא דומה לתכנון של גלבסקי ושל אנשיו. בשעת צהרים אותם פוצרים מצליחים להוציא נשק ממחסן הנשק. מעבירים אותו למחסן באמצעות מריצות והסוואה, מהלך מאוד לא פשוט. בתוך כל התהליך הזה גלבסקי צריך ליצור מצב שבו אותם יודעי חן, כי לא כל האסירים במחנה כמובן יודעים על תכנון המרד, גם אותם יודעי חן שנמצאים במתח נורא לא יביעו את אותו מתח בשום צורה. ולמן שעת צהריים הם מתחילים בחלוקת הנשק. ומה שמתרחש שלא בהתאם לתכנון, זו העובדה שהממונה על המחנה התחתון, גרמני בשם קיטנר, מגיע לאזור מה שנקרא הגטו. הגטו זה אזור מגורי האסירים, נראה כמו ח' בלב המחנה והוא תופס שם אדם שהיה ידוע בהיותו משתף פעולה, קראו לו קובה. הוא מתחיל לדבר איתו. ברגע שהאסירים רואים את המהלך הזה הם נכנסים ללחץ נוראי מכיוון שלך תדע אם קובה הצליח לחוש משהו מהלכי הרוח. אולי המתח ששרה על המחנה גרם לו להרהור כזה או אחר שאותו הוא חלק עם קיטנר. כשקיטנר יוצא מן השיחה עם קובה הוא פגש אסיר יהודי שעשה את דרכו אל מגורי האסירים, זה אסור היה. האסירים בתוך יום עבודה, אסור היה להם להיכנס למגוריהם בתוך מהלך יום העבודה. הוא תופס והוא רואה שאותו אסיר, יש עליו כסף.
עירית: האסירים לא ידעו מה יעשו ברגע שיצאו מן המחנה, אבל כל אסיר ידע שהוא צריך שיהיה עליו משהו - כסף או תכשיטים להחלפה כדי שיוכל להתחיל להסתדר בחוץ. ברגע שאותו אסיר נתפס ונחקר על ידי קיטנר, ראשי המרד ידעו שאין לו כל סיכוי לעמוד בחקירה, וקיטנר עומד לגלות את המרד המתוכנן.
קריין: "כל רגע הזכיר אחר שהמועד מתקרב. קשה לתאר את מה שהתרחש בקירבינו. בליבינו נפרדנו מעל מקום זה בו נח אפר אחינו. כאב וייסורים ריתקונו למקום זה אשר כה רבים וחפים מפשע הושמדו בו, ואנו החיים מתאווים עוד לברוח ממנו... מחנות גדולים, תהלוכות מוות ניצבו ברורות לנגד עינינו וקראו לנקמה. אנו יודעים מה בלעה פה האדמה. אנו העדים היחידים לכך. דוממים נפרדנו מעל משרפות עמינו והבטחנו שמדמיו יקום הנוקם. לפתע נשמעת הססמא - ירייה באוויר".
עירית: אפשר ממש להרגיש את התחושה האמביוולנטית של ויירניק נוכח הבריחה הצפויה. מצד אחד איך יעזוב את המקום? איך יותיר אחריו את כל אותם יהודים, את עמו את קהילתו מאחור ויברח? הוא שבעל כורחו הוכנס למנגנון הרצח, הוא בנה אותו. מצד שני הוא העד היחיד. הוא היחיד שיכול לספר. הוא יודע, שהגרמנים פועלים למחיקת המקום, למחיקת הזכר. ולכן- הוא חייב לברוח.
נעמה: הכוונה הייתה להגיע לשעה כמה שיותר מאוחרת כדי לברוח בחשכה ככל הניתן. אבל קיטנר הביא לכך שכבר בסביבות כנראה עוד לפני ארבע, הוחלט על ירי בו כדי למנוע את החקירה הזאת. והם אכן ירו בו. ויירניק מספר שהם שומעים את הירי ולאחריו ירי עוקב, הם מבינים שמשהו כאן מתרחש כי הדברים הרי נעשו מוקדם מכפי שהוא עצמו העביר את המידע, אבל הם מבינים בצורה מאוד מפוקסת, שהמרד החל והם מתארגנים לקראתו.
עירית: הנשק שהצליחו חברי המחתרת לאסוף היה רק במחנה התחתון - במחנה 1. הטקטיקה של אסירי המחנה העליון, של אזור ההשמדה הייתה להראות לוואכמנים כסף וזהב וכך לפתות אותם לרדת ממגדלי השמירה. ואז כשאלו ירדו לחטוף להם את הנשק ולירות בהם באמצעותו. הפעולות האלו מצליחות וגם חלק מהאסירים במחנה העליון מצליחים להשיג נשק.
קריין: "כל אחד תפס את עמדתו. במשך כמה דקות הכל עמד בלהבות. אני אחזתי בנשק והרבצתי אש מסביב למכביר. כשראיתי שהכל בוער תפסתי קרדום ומשור והתחלתי לברוח".
עירית: ברגעים הראשונים נראה היה שהכל בשליטת המורדים. הם עוזבים את הנשקים ופונים לנתיב הבריחה שנפתח. למרות שחלק מאנשי האס-אס ירד לנהר באותו אחר צהריים, בשל העובדה שהמורדים לא הצליחו לנתק את קווי החשמל והטלפון, ברגע שנשמעו היריות הראשונות והעשן החל מיתמר הוקפצו כל הכוחות מסביב שהגיעו עד מהרה ורדפו אחריהם מכל הכיוונים.
עירית: על פי מחקרו של ד"ר יצחק ארד היו במחנה באותו הזמן בין 800 ל 850 אסירים, מתוכם רק כ-200 הצליחו להימלט מהמחנה ולהתחרק מסביבתו הקרובה. השאר נורו או קפאו במקום ונתפסו חיים.
נעמה: ההנחה היא ש מדובר בכ-70 ניצולים. במחקר שאני ערכתי, אני הגעתי ליותר ניצולים מן המחנה, כמאה. כמחצית מאותם 200 ככל הנראה שרדו עד סופה של המלחמה.
קריין: "היער הקרוב היה מרוחק מאיתנו 8 ק"מ. רצנו דרך ביצות, שדות ובורות. על כל צעד ושעל ירו אחרינו. כל רגע היה יקר. רק להגיע ליער. שמה לא יכנסו המרצחים. ברוצי במלוא כוחי קדימה, כשנדמה לי שניצלתי שמעתי מאחורי "עמוד!". הייתי כבר תשוש כוח, למרות זאת החשתי את ריצתי. רואה אני שהיער קרוב מאוד... צעדים מספר... כמעט. אני מאמץ את כל רצוני להמשיך. פתאום שומע אני קול נפץ. באותו הרגע אני חש כאב חזק בגבי השמאלי".
עירית: ויירניק מסתובב ורואה וואכמן אוקראיני עם אקדח שלוף.
קריין: "הוא מכוון אלי שוב מאקדחו, מספר 9, אוטומטי. אני מתמצא יפה בנשק. ראיתי שאקדחו נעצר. שלפתי קרדום מחגורתי ובכוונה האטתי את צעדי. האוקראיני התקרב אלי וצעק "עמוד פן אירה!". התקרבתי אליו ובקרדומי בקעתי לו את חזהו השמאלי. הוא נפל לרגלי בזעקה... הייתי חופשי ופניתי במרוצה היערה. לכשעברתי קברת דרך הגונה ישבתי בין השיחים. מרחוק נשמעו יריות לרוב. הכדור לא פצעני וראה זה פלא הוא חדר עד גבי ורק חבט בו והשאיר סימן בלבד. נחתי יחידי. לבדי".
עירית: לאחר שהות של קרוב לשנה במחנה ההשמדה טרבלינקה. יעקב ויירניק מצליח לברוח.
נעמה: הוא נמלט לוורשה והוא חובר למעסיק שלו לשעבר ששמו הוא סטפן שיבושבסקי שהצליח להשיג עבורו תעודה מזויפת תחת השם "קובלצ'י". ויירניק נראה כמו פולני. השפה הפולנית שלו הייתה רהוטה לחלוטין ללא עקבות יידישיזם. כל זה סייע להישרדות שלו במהלך חודשי ההתחזות שלו בוורשה. ותוך כדי הוא יצר קשר עם הוועד היהודי בוורשה. והחברים בוועד ששהו בצד הארי של העיר, הם גם דאגו לו לתמיכה כספית וגם אירגנו עבורו מקום מסתור אצל אדם בשם אנדז'יי קלימוביץ', איש המחתרת הפולנית. ושם, הוא כתב את הזיכרונות שלו שהוצאו בחוברת שנקראה בשם "שנה בטרבלינקה" שהופצה ע"י המחתרת ב-1944 וגם הגיעה לארץ. ככל שייראה כמעט בלתי אפשרי, החוברת הזו הוצאה בארץ בדצמבר 1944 כסלו של שנת תש"ה. בסדרה שנקראה "פנקס קטן" ע"י ההסתדרות הכללית. כלומר, זה אחד ה…פרסומים הדי ראשונים, הדי בראשיתיים שיצאו אודות המחנה.
עירית: במהלך שהותו בוורשה, לצד כתיבתו אודות המחנה ויירניק משרטט גם תרשים של המחנה. תרשים הכולל את שני חלקי המחנה. ויירניק הוא השורד היחיד שיכול היה לשרטט את המחנה כולו.
במכתב שכתב גלובוצניק להימלר בארבעה בנובמבר 43 כתב: "ביום 10.10.43 סיימתי את מבצע ריינהרד שניהלתי בגנרלגוברנמן ופרקתי את כל המחנות". ממחנה טרבלינקה, לא נותר זכר. המרד פרץ זמן קצר לפני חיסולו המתוכנן של המחנה. על שטחו של המחנה, נשתלו עצים והוקמו משקים חקלאיים שלווים למראה על ידי אוקראינים מסגל המחנות. אסור היה שישאר זכר כלשהו שיעיד על הפשעים שנעשו במחנות מבצע ריינהרד, בלזץ, סוביבור וטרבלינקה - בהם הושמדו למעלה ממליון וחצי בני אדם.
כמה שנים לאחר סיום המלחמה, החליט יעקב ויירניק לעלות ארצה.
נעמה: הוא עבד, הרי הוא המשיך לעבוד כנגר וכבנאי גם בארץ. ב-1955 אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מבקשים ממנו לבנות את הדגם. יש בארכיון לוחמי הגטאות הרבה מאוד צילומים מתהליך בניית דגם מחנה ההשמדה טרבלינקה. הוא בכישוריו כבנאי יוצר את הדגם הזה שנחנך ב-1959.
עירית: ויירניק מוזמן להעיד גם במשפט אייכמן. צילום של דגם המחנה שבנה וניצב בבית לוחמי הגטאות מוצג כראייה והוא שימש הן את ויירניק והן שורדים אחרים בעדותם על המחנה. העדים נשאלים ומתמקדים במנגנון ההשמדה של המחנה. על המרד כמעט ולא דובר. לא במשפט עצמו, גם לא בחברה הישראלית.
נעמה: אני חושבת שהיעדר העיסוק במרד, נבע בראש ובראשונה מהיעדר מידע. הגיעו לארץ חלק מאותם בורחים והם ניסו בה לשקם את חייהם. קחו בחשבון שגם מבין הבורחים ומבין המורדים, מראות המחנה והפוסט טראומה שנגרמה להם כתוצאה מהשהות במחנה עצמו, אתה רואה את זה גם בעדויות, היו הרבה יותר משמעותיים מאשר עצם אירועי המרד שכאמור רק חלק מאוד קטן מן האסירים במחנה היו שותפי סוד לו. ומרגע שהחל הכאוס כל מה שהם רצו היה לברוח והמשמעות הדרמטית של המרד ושל עוצמות הרוח שגלומות היו בו, לא חצו בכלל נוכח הטראומה הקשה של השהות בתוך המחנה, הם לא כל כך חצו את קווי המחשבה שלהם.
עירית: בשניים מתוך שלושת מחנות מבצע ריינהרד התרחש מרד של האסירים. טרבלינקה וסוביבור. מרד נואש, של מי שהיה להם ברור שלא יוותרו בחיים. מרד של מי שידעו שהם יוכלו להיות העדים היחידים לרצח של קהילותיהם ומשפחותיהם. מרד של מי שהוכרחו לקחת חלק במנגנון ההשמדה ואחר כך במחיקתו. הם ברחו כדי להציל את חייהם וכדי להציל את זכרונם של הנספים.
נעמה: חשוב מאוד לדבר על עצם העובדה שבשני המחנות שבהם מרדו, גם בטרבלינקה וגם בסוביבור הייתה התדיינות שלמה סביב שני חלקי המחנה ושיתופם. בסוביבור, פצ'רסקי פשוט הבין בכאב נורא. שהוא חייב לוותר על אסירי אזור ההשמדה כי לא היה שם הויירניק של טרבלינקה. ואסירי מחנה ההשמדה היו מבודדים לחלוטין. ועצם העובדה שבמחנה אחד, מחנה טרבלינקה, מרדו שני חלקי המחנה מתוך שותפות גורל ואף אחד מחלקי המחנה לא הוזנח והרציונל היה של בריחה אולטימטיבית של כל אסירי המחנה. אני חושבת שזה מגלם ערכיות מאוד משמעותית שחשוב שסיפורו של המחנה וסיפורה של המחתרת וסיפור גיבוש ההחלטות יובא בפני הקהל הישראלי בפרט והקהל, וקהל המתעניינים בנושא השואה בכלל. כי יש בו משמעות אדירה. סיפור המרד הזה.
קריין: "יום אחד כל זה יבוא אל קיצו והרשע ימוגר. דור יעבור מן העולם, את עיני אחרוני העדים יכסו רגבי אפר ויחד איתם יגיע קץ הזיכרון. רק דבר אחד בוער בי ומאיץ בי לספר. לספר במדוייק ומייד. לספר עכשיו כל עוד הזיכרון טרי, חי וקיים נאמנה ואיש לא יוכל לטעון שהזמן שיבש את האמת. לספר מייד כדי שהארץ תרעד… מעכשיו זהו ייעוד חיי. ורק כאשר אמצא את המילים ואקיים את נדריי יסורו אולי הרוחות מנגד עיני ואדע שעת חסד נדירה של רוגע".
