חיים פזנר – האיש שידע

ב-7 בנובמבר 2007 התקיים ביד ושם מפגש לרגל הוצאתו לאור של הספר "חיים פזנר – האיש שידע" מאת מנחם מיכלסון וסר מרטין גילברט, שיצא לאור בהוצאת יד ושם. הספר נמסר לנשיא המדינה שמעון פרס במעונו. במפגש נשאו דברים יו"ר עולמי של קרן היסוד ובנו של ד"ר חיים פזנר אבי פזנר,  מחבר הספר מנחם מיכלסון וראש המכון הבין לאומי לחקר השואה פרופ' דוד בנקיר. 

הספר עוסק בחייו ובפועלו של ד"ר חיים פזנר (פוזנר) בז'נווה בתקופת מלחה"ע השניה ובעקבות מברק ריגנר בודק מי חשף לראשונה את המידע על הפתרון הסופי והתריע עליו בפני הנהגת היישוב והעולם החופשי. 
פזנר קיבל את הידיעה בסוף יולי 1942, מפיו של הכלכלן פרופ' אדגר סאלין, שאצלו למד באוניברסיטת בזל. לימים נודע שהמקור לידיעה היה ארתור זומר, כלכלן גרמני שסופח למטה הכללי של הצבא.

מתוך הספר "חיים פזנר - האיש שידע"
"אני מתחנן לפניך" הגביה פזנר את קולו, "העבר את הידיעה ישר לצ'רצ'יל, לא לאף אחד אחר בדרך. אני יודע, מיסטר פארל, שיש לכם בעיות במלחמה. זה לא זר לי. אבל אני יודע שבני עמי – גברים, נשים ילדים ותינוקות – עומדים לנפוח את נשמתם בייסורי שאול, לא ברבבות, לא במאות אלפים, אלא במיליונים! מיליונים, מיסטר פארל, מיליונים! אנא עשה משהו למענם, כפי שהבטחת. כל מה שאנחנו מבקשים הוא שתשדרו את הידיעה פעם אחר פעם ב-BBC וזה באמת לא הרבה".
מתוך פגישתו של ד"ר חיים פזנר עם איש הביון הבריטי ויקטור פארל בניסיון נוסף מני רבים להעביר את הידיעה על תוכנית ההשמדה של הגרמנים הנאצים.

על חיים פזנר

"אין גורלו של אדם נתון בידו, אך גדולתו נמדדת ביכולתו להבין מתי הוא נקלע למצב מיוחד, ולדעת לכוון את הארועים כך שישרתו מטרה נעלה או חלום. זה בדיוק מה שקרה לחיים פזנר כשהגיע לשוויץ עם פרוץ מלחמת העולם השניה ומצא את עצמו עד מהרה במרכזו של סיפור הצלה מרתק. הוא התמסר כולו למטרה זו."

בסוף יולי 1942 שמע פזנר על תכניות ההשמדה של הנאצים מפי מורו, פרופ' אדגר סאלין, כלכלן גרמני שישב בשוויץ. סאלין עצמו קיבל את המידע מד"ר ארתור זומר, כלכלן שצורף למטה העליון של הצבא הגרמני בברלין ונמנה עם קבוצה מצומצמת של בכירים שהתנגדו בסתר למשטר הנאצי. לזומר היתה גישה לפרוטוקולים הסודיים של ועידת ואנזה, שנערכה בינואר של אותה שנה, ומידע זה העביר לסאלין.

"פזנר חש את מלוא כובד האחריות שהטילו הגורל או ההיסטוריה על כתפיו. הוא ידע: עכשיו אין אלה עוד שמועות, אלא ידיעה מוסמכת ראשונה ממקור גרמני על תכנית ההשמדה השטנית של הנאצים. לראשונה נחשף הסוד האיום של גורל יהודי אירופה. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. עליו להעביר מיד את המידע הנורא הזה לידיעת העולם כולו." (מגב הספר)

את הידיעה על תכניות ההשמדה הנאציות העביר פזנר לדיפלומט בריטי בז'נבה, והשביעו להעביר את הידיעה לצ'רצ'יל עצמו. "פזנר פעל ככל יכולתו כדי להזהיר את העולם. הוא הגה ואף הוציא אל הפועל תחבולות הצלה – כבן נאמן לעמו." (מרטין גילברט)

מדברי אבנר שלו

"מנחם מיכלסון לקח על עצמו משימה מורכבת מאד. הרבה מהחומר נאסף על ידי חיים פזנר עצמו בשקדנות רבה, וזה העמיד את האפשרות להיכנס ברצינות למחקר. מנחם קיבל על עצמו עבודה מאד אינטנסיבית, ויחסית  להיקף החומר שצריך היה להתגבר עליו, אחרי תקופה קצרה, הגיע כתב היד הראשון... קיבלנו ספר הרבה יותר מראוי. מחקר שמתבסס על תיעוד נאמן, יסודי, מצד אחד, ומוצג ומסופר בצורה קולחת ומעניינת. השילוב הזה, לכתוב פרק בהסטוריה בצורה מעניינת, זה מתת נדיר."

שלו סיפר על ראשית פעולתו של פזנר ביד ושם והזכיר כי פזנר היה מסוללי הדרך לפעילותו של יד ושם כפי שהיא מוכרת כיום.

מדברי פרופ' דוד בנקיר

פרופ' בנקיר הזכיר כי עד קיץ 1942 כבר פורסם רבות על רצח היהודים בעיתונות העולם המערבי, וכי הפרסום היה קרוב מאד למועד הרציחות. "אפילו עיתון בסאו פאולו כותב באוקטובר 1941 על 32 אלף יהודים שהוצאו להורג ברומניה מאז תחילת המלחמה. גם הידיעה על רצח באבי יאר, שארע בסוף ספטמבר 1941, מתפרסמת בדצמבר." בנקיר הזכיר כי גורמי מודיעין, בעיקר בבריטניה, כבר ידעו על הרציחות והעבירו מידע זה לדרגים המדיניים.

"צ'רצ'יל ידע די טוב מה קורה עם היהודים. ב-24 באוגוסט 1941 התייחס לרציחות האיינזצגרופן ומשטרת הסדר. 'אנו בעיצומו של רצח ללא שם', אמר. בספטמבר 1941 העירו לו להפסיק לדבר כך, משום שכך יכלו הגרמנים להבין מאיפה יש לו מידע. ראש המודיעין הציע לצ'רצ'יל כי לא יינתן לו עוד חומר על כך, כיוון שברור מה נעשה, זה כבר סיסטמתי. 'אין לי מה להוסיף לך על זה'. לאחר מכן החל המודיעין הבריטי לקלוט מידע על השילוחים ברכבות מתחילתם, באוקטובר 1941, ועד סוף 1942: לאן הטרנספורטים האלה הגיעו, ובערך – מה מספר היהודים שנרצחו אחרי שהטרנספורטים הגיעו ליעדם במזרח.

גם הממשלות הגולות קיבלו מידע על הגירושים לפני הידיעות שהגיעו לפזנר, ציין פרופ' בנקיר. מאז סתיו 1941 הסתובב מידע כזה. אם עד קיץ 1942 לא היה שום מידע, לא היו מתייחסים לידיעות שהגיעו לפזנר, אך כבר הסתובבו ידיעות על ההשמדה, ו"מה שחיים פזנר קיבל, בקיץ 1942, היה אישור לכל הדברים האלה."

מדברי אבי פזנר

כל חייו לא הצליח פזנר להבין איך העביר ידיעה כזו, ואף אחד לא התייחס לזה, ולא היתה תוצאה. הוא חשב לכתוב על מעשי ההצלה. זה היה עיקר עבודתו: הצלה. הוא ישב בז'נבה במוקד של הצלה. הוא הבריח יהודים-צרפתים את הגבול לשוויץ. הוא שלח ליהודים פולנים בגטאות, בשנים 1942-1943, דרכונים אמיתיים עם ויזות מזויפות והציל יהודים. הוא טיפל בחילופים בין גרמנים טמפלרים שהיו בארץ תמורת יהודים הולנדים שכבר היו בברגן-בלזן. הוא העביר ידיעות שעצרו רכבות מוות מהונגריה לאושוויץ. את כל זה הוא רצה לספר.

אבל לחיים פזנר היתה בעיה: ככל שהעט שלו היה קל, בעברית נהדרת ועמוקה, והוא ידע שש-שבע שפות על בוריין - כשזה הגיע לכתיבה על עצמו, היה מחסום נפשי. שלושה חודשים לקח לו לכתוב דף אחד, בייסורים, על עצמו. הוא לא היה יכול לחיות עם זה שאולי שבריר של עובדה אינו נכון, או ניואנס של מילה אינו בדיוק כפי שהתכוון. הרי כותבים בשביל ההסטוריה. ...אני מרגיש שמילאתי חובה, למרות שמעולם לא ביקש אבא שום דבר. הוא ידע: אסור לאבא לבקש דבר כזה מבנו, שמא לא יוכל הבן לבצע את זה. אבל ידעתי שאם אני לא אניע את זה, לא יקרה שום דבר. אני מאחל לכם שאם תקראו את הספר, תגלו דמות של יהודי גדול, שלדעתי יכול  להיות מופת לכולנו.

מדברי מנחם מיכלסון

ניסיתי למצוא מסילות לליבתה של הדמות. ...הוא עצמו, כביכול, נשאר בצל מעשיו. לא אחת נדמה היה לי שהוא מעמיד אותי במבחן: עד כמה אהיה נחוש לחדור לפני ולפנים דמותו. שהרי, בסופו של דבר, כתיבת ביוגרפיה היא לחיות את הדמות, לחדור לנשמתה, גם כשהיא עצמה כבר ספונה בחביון שבעת הרקיעים.

העבודה על הביוגרפיה זימנה לי הכרויות ופגישות רבות. אולם מכל הפגישות השאירה עלי את רישומה ביותר הפגישה עם ד"ר חיים פזנר עצמו, כביכול, פגישה שהתאפשרה והתבצעה דרך כתב ידו, דרך רמזי דברים שהשאיר, דרך קווים לדמותו שטוו מכריו ובני משפחתו, פגישה, חצי פגישה, שבפועל בעצם לא היתה. ועל כך אני מצר, שלא זכיתי להכיר את האיש שאני מתאר.