יד ושם העניק את אות חסידת אומות העולם לסטניסלבה סלבינסקה ז"ל מפולין

ב-11 בנובמבר 2008 התקיים ביד ושם טקס הענקת אות חסיד אומות העולם לסטניסלבה סלבינסקה (Stanislawa Slawinska) ז"ל מפולין. את האות והמדליה קיבל בשמה אחיינה רומן סלבינסקי שהגיע לטקס במיוחד מפולין. הטקס נערך בהשתתפות הניצולה אספירה רפפורט מימן, ילדיה יוסי מימן ומישל מימן-ינקילביץ' ובני משפחתם. בטקס השתתפו 27 מורים ונציגי מוסדות הנצחה מרחבי פולין המגיעים לסמינר השנתי שעד 2008 קיים בית הספר להוראת השואה של יד ושם זו השנה ה–15 ברציפות. מוזיאון אושוויץ ארגן את המשלחות שחבריהן מגיעים מדי שנה להשתלמות בת שבועיים ביד ושם. 

השתתפו שגרירת פולין בישראל, אגנישקה מגדז'יאק מישווסקה, יו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם השופט יעקב טירקל, חברי ועדת חסידי אומות העולם ונציגי קרן ראול ולנברג בישראל. טקס הענקת האות והמדליה התקיים בגן חסידי אומות העולם. 

סיפור ההצלה: 

בתקופת השואה הפך ביתה של סלבינסקה בגרודז'יסק מאזובייצקי (Grodzisk Mazowiecki) למקום מקלט ליהודים נרדפים. סלבינסקה הסתירה בביתה שבעה יהודים ודאגה לכל מחסורם. היא לא שעתה לסכנה שארבה למי שסייעו ליהודים ולא נכנעה למעמסה שנלוותה ללקיחת אחריות זו. ידוע על הצלתם של הנריק קרופניק, ד"ר לאון פלוצקר, ילדה בת ארבע ששמה אינו ידוע ובני משפחת רפפורט. 

אספירה מימן לבית רפפורט נולדה ב-1914 בלודז' שבפולין למשפחה מבוססת. אביה לאון היה תעשיין, אחיה מישל-משה היה עורך דין, ואספירה היתה נשואה לרומן דומב וסיימה את לימודיה כטכנאית שיניים. עם כיבושה של פולין ב-1939 ברחה משפחת רפפורט מלודז'. אספירה, בעלה והוריה נמלטו לוורשה, שם גרו בצפיפות יחד עם עוד 4 משפחות בדירה אחת. אספירה עבדה במתפרה למדים של הצבא ובעלה - בבית חרושת למזרקים. כשהוקם הגטו נאלצו בני המשפחה לעבור אל מאחורי החומות, לרובע הצפוף שהוקצה ליהודים. כמו כל יהודי הגטו סבלו מרעב, ממגפות, מקור ומהבידוד. 

בקיץ 1942 החלו הגירושים מוורשה למחנה המוות טרבלינקה. המשפחה הצליחה לשרוד את גל השילוחים, אך בעלה של אספירה הבין שההפוגה זמנית בלבד, ושכדי לשרוד עליהם לברוח מהגטו לצד הארי. אישה שעסקה במציאת מקומות מסתור ליהודים בצד הארי הביאה את אספירה לגרודז'יסק, לביתה של סלווינסקה. בהמשך הובאו לשם גם אמה של אספירה, פאני, אחיו של רומן בעלה, יוסף דומב, וגיסתה ברברה דומב. רומן עצמו לא הגיע למסתור. יחד עם המסתתרים האחרים הגיע מספרם לשבעה. 

הסכנה היתה רבה ובמקרים רבים התחבאו המסתתרים במרתף הבית שם היה בשר ישן ומסריח, כדי להטעות את כלבי הגרמנים. שבעת המסתתרים נשארו בביתה של סלבינסקה עד לשחרור ב-1945. 

למרות הסכנות והמתח שהיו מנת חלקו של כל מי שהסתיר יהודי – קל וחומר שבעה - התייחסה המצילה לכולם בדאגה ואכפתיות. קשר עמוק נרקם בין סלווינסקה לבין בני חסותה. בעדותה מכנה אותה אספירה "אחותי". אספירה זוכרת היטב את ביקוריו של אחיינה של המצילה, רומן, אז בן עשר, שהיה מגיע לבקר בבית דודתו. 

לאחר המלחמה חזרה אספירה לעיר הולדתה לודז', שם נישאה שוב לאיז'ו טננצף מימן, גם הוא ניצול שואה, שאיבד את משפחתו בשואה. 

כמו ניצולי שואה רבים, החליטו בני הזוג לעזוב את פולין. ראשית שהו במחנה העקורים בלנדסברג שבגרמניה, שם נולד ילדם הראשון יוסי, משם היגרו לצרפת, פנמה, לפרו ולארצות הברית ובשנת 1972 עלו לישראל.

רומן סלבינסקי, אחיינה של המצילה, אמר בטקס: "זיכרונותיי מהמלחמה הם כילד בן 10. אני זוכר שלפני אחד מביקורי במחבוא ביקשה ממני דודתי לבוא עם כינור על מנת לשמח קצת את הילדים שהתחבאו בו. יש להם חיים כל כך עצובים, היא אמרה. באתי עם הכינור והתחפשנו בתלבושות ישנות מבלי שקצין גרמני שהתגורר בקצה השני של הבית ידע או שמע. דודתי דאגה לדייריה. היא ידעה איך להקשיב ולדבר עם כל אחד. אני מאד שמח על כך שמעשיה של דודתי לא נשכחו גם לאחר שנים רבות כל כך, ועל כך שהאנשים שהצילה ובני משפחתה זוכרים ומוקירים את מעשיה עד היום."

הניצולה אספירה רפפורט מימן אמרה: "זו הייתה חוויה לזכור אותך, רומן, כילד הקטן שהיה בא לבקר אותנו במחבוא. אני לא אשכח את זה לעולם. כואב לי שסטניסלבה לא נמצאת עמנו כאן היום, אני מקווה שהיא שומעת באיזשהו מקום שם למעלה. לא היו הרבה אנשים כמוה."

בארטוש זביגונייב, נציג סמינר המורים מפולין, אמר: "אנחנו בני האדם זקוקים לתמרורים בלעדיהם לא היינו יודעים לאן ללכת, היינו הולכים לאיבוד, אף נופלים לתהום. העובדה שפולין הצליחה לחזור אל הדרך היא הודות לאנשים מיוחדים דוגמת חסידי אומות העולם כמו סטניסלבה סלבינסקה. הם הפכו למורי דרך למען האנושות. המשימה שלנו, האחראים על חינוך הדורות הבאים היא ללכת בדרכם."