טקס הוקרה למתנדבים ביד ושם

ב-15 ביולי 2008 התקיים טקס הוקרה למתנדבים ביד ושם בהשתתפות יו"ר הנהלת יד ושם, מר אבנר שלו, מנכ"ל יד ושם, מר נתן איתן, מאות מתנדבים ומתנדבות בהם ניצולי שואה רבים, הפועלים לשימור הזיכרון ביד ושם, ניצולי שואה שהגיעו מכל רחבי הארץ ובני משפחותיהם.

יו"ר הנהלת יד ושם, מר אבנר שלו ומנכ"ל יד ושם, מר נתן איתן ברכו את המתנדבים והמתנדבות וכן נשא דברים נציג המתנדבים, מר שמחה רותם (רטהייזר) המכונה "קאז'יק". "קאז'יק", מגיבורי מרד גטו ורשה, הצטרף לשורות הארגון היהודי הלוחם בהיותו בן 17 ולחם במרד. אחרי חיסול הגטו, הצליח לחלץ עשרות לוחמים במבצע נועז, דרך תעלות הביוב. עד היום, במשך 45 שנים, הוא ממשיך להתנדב במסגרת ועדת חסידי אומות העולם. במהלך הטקס העניק אבנר שלו תעודת הוקרה ל"קאז'יק".

מדבריו של אבנר שלו בכנס: "אנו שואלים מה עלינו לעשות כדי להבטיח שיתקיים זיכרון – לא זיכרון סתם, אלא זיכרון בעל משמעות לנכדים שלכם, שלנו. בלי עבודת התיעוד לא נצליח ליצור קיום שתהיה לו משמעות. אתם קמים בבוקר ושואלים – מה אני צריך לעשות היום כדי ליצור זאת."

מראשית הקמתו של יד ושם מלווים המתנדבים את פעילותו. המתנדבים, בהם ניצולי שואה, בני דורות ההמשך, פנסיונרים וסטודנטים צעירים, לוקחים חלק בכל משימות יד ושם בתחומים השונים, בהם איסוף, הנצחה, תיעוד, מחקר, פרסום, חינוך והנחלת זיכרון השואה, ומקדישים מזמנם וממרצם כשותפים נאמנים למשימות אלו. עם התרחבות יד ושם ותחושת הדחיפות הנלווית לחלק מן המשימות כשדור הניצולים הולך ונעלם, התווספו שפע מטלות לאלו הקיימות, ואל מערך המתנדבים הותיקים הצטרפו עשרות רבות של מתנדבים חדשים המסייעים לפעילות יד ושם. כיום פועלים ביד ושם כמעט 400 מתנדבים - נשים וגברים מכל גווני החברה הישראלית ומכל רחבי הארץ.

ויליאם ליבנר מתנדב ביד ושם כבר 23 שנה, מראשית שנות ה-80' של המאה שעברה. הוא החל בסיוע לארגון תערוכות ובהדרכה, עוד לפני הקמת בית הספר המרכזי להוראת השואה. כמו כן סייע ויליאם בספריית יד ושם, עוד לפני שעברה למשכנה הנוכחי. ויליאם עסק בחיפוש שמות מעיירתו, קרוסנו, בגליציה שבפולין. "אי אפשר למצוא שמות", הוא מספר, "מקרוסנו אין אפילו ספר זיכרון." ויליאם אסף ואיתר מסמכים המכילים שמות של בני העיירה שנספו בשואה. עד כה מצא ויליאם כ-4,000 שמות, ולאחר הצלבה מסר אותם להיכל השמות. "הקמתי מצבה בשמות", מספר ויליאם.

ויליאם יוצר רשימות של שמות הנספים מעיירות שונות, על ידי איסוף מידע ממקורות מגוונים וחיבור פרט לפרט. הוא מאתר מסמכים בסיוע שותפים רבים, מעיין ברשימות של נספים המופיעות בספרי זיכרון שהוציאו ארגונים של יוצאי קהילות שונות ("לאנדסמאנשאפטים"), ומגיש רשימות להיכל השמות. ויליאם איתר אלפי שמות מהעיירות נובי זמיגרוד ויאסלו שבאזור גליציה המערבית.

את התנדבותו ביד ושם החל ויליאם בתרגום מסמכים מיידיש, שפת אמו, מגרמנית ופולנית, שפות שדוברו בביתו בילדותו, וכן מצרפתית, אנגלית ורוסית – שפות שרכש בילדותו ובמהלך קורות חייו עתירי הנדודים, במהלך השואה ואחריה. ב-1941 הוצא ויליאם בן הארבע מגטו קרוסנו והוסתר כילד קטן על ידי כפריים פולניים. עם שחרור האזור, בסוף 1944, מצאה אותו אמו ועמה הגיע לגרמניה, למחנה עקורים, במסגרת "הבריחה". שם התאחדו השניים עם אביו של ויליאם ועם אחיו הקטן, ששרדו גם הם את השואה, ומשם המשיכו לצרפת. בגיל 11 החל ויליאם ללמוד בבית ספר בצרפת. עד אז לא ידע כלל שקיים מוסד כזה.

בשנת 1952, בגיל 16, היגר ויליאם לארצות הברית, ולאחר כ-20 שנה עלה לישראל. כיום הוא מסייע במדור הנצחה והסברה ביד ושם, ועדיין מדריך. מבין ההדרכות זוכר ויליאם את הדרכתו של הדלאי למה במוזיאון הישן לתולדות השואה, לפני כעשור. ויליאם זוכר שהדלאי למה דיבר אנגלית שוטפת. "הוא עשה עלי רושם רב", מציין ויליאם, "ונשאר במוזיאון זמן רב מהרגיל." ויליאם הדריך - בצרפתית - גם את הקרדינל היהודי של פריז, ז'ן מרי לוסטיז'ה, ניצול שואה מפולין שהמיר את דתו לנצרות. "ראיתי על פניו את הרגש שהוא חש על כך שכל העולם של הוריו – ושלו, בעצם – נחרב", אומר ויליאם. "ירדנו לבקעת הקהילות והוא ביקש מכולם להתרחק על מנת שיוכל להתבודד."

מרדכי קרמר מתנדב לתרגום מסמכים מהונגרית לעברית. הוא החל בכך לפני כחצי שנה, מתוך מחשבה שחוקרים ובעלי עניין אחרים לא יכולים להשתמש בעדויות אשר שוכבות בארכיון יד ושם מזה עשרות שנים, עד שאלה יתורגמו. הוא עצמו חווה את השואה כילד בבודפשט. הוא היה חבר התנועה הציונית, והמחתרת העבירה אותו לבית ילדים. לאחר מכן קיבל ניירות מזויפים, ובחסות הזהות הלא-יהודית הצליח לשרוד בבודפשט עד השחרור. מרדכי החל רק לפני מספר חודשים בפעילותו ההתנדבותית, ומקווה להמשיך בה. הוא אינו סבור שיש לו קשיים נפשיים לגשת למסמכים מתקופת השואה, ומוצא עניין רב בקריאת עדויותיהם של אנשים על גורלם בתקופה, אותה חווה גם הוא על בשרו. לשאלה "האם אתה חש תחושת שליחות?" ענה מרדכי: "מי יעשה זאת, אם לא אנחנו?"

עוד מתנדב שהגיע לכנס ההוקרה למתנדבים הוא ד"ר יוסף גוברין, שכתב ופרסם בנושא השואה – הן בתחום המחקרי, הן בתחום האישי. גוברין נולד בצ'רנוביץ וכילד עבר את אימי השואה בטרנסניסטריה, לשם גורש על ידי הרומנים. הוא שרד, הגיע לישראל ושרת 42 שנה בשירות החוץ, בין היתר כשגריר.

גוברין הוא חבר ועדת חסידי אומות העולם מזה 12 שנה, והוא עוסק בחקירת תיקים של מועמדים לקבלת האות ובהבאתם לפני הוועדה - זאת לאחר שגיבש את מסקנותיו: המלצה, הסתייגות או הצעה לברור פרטים נוספים. הוא מסתייע בשפות בהן הוא שולט - רוסית, גרמנית ורומנית – ואחראי על תיקים משטחי ברית המועצות לשעבר, בהם אוקראינה, וכן רומניה.

"האם אתה חש תחושת שליחות, חובה?"

"ללא ספק. זהו אחד התגמולים הצנועים שאנחנו יכולים להחזיר לחסידי אומות העולם, שפעלו ועשו למען הצלת יהודים בנסיבות בהן שהו תחת שלטון עוין, תוך סיכון עצמי וסיכון גדול מאד לבני משפחה. זה המינימום שאני מרגיש צורך לגמול להם. הייתי עד למעשים האכזריים שהתרחשו, ואני יכול להבין מה מידת הסיכון שהם היו  נתונים בו... דור המצילים כמעט ונעלם, וכך גם דור הניצולים, ועל כן החשיבות של פעולת הוועדה", מסכם גוברין.

שרה נוי , תושבת פתח תקווה, החלה לפני כשלוש שנים לתרגם מכתבים מיידיש ומאנגלית לעברית. לאחר שפרשה מעבודתה בהוראה, החלה להתנדב ביד ושם. אמה ז"ל השתתפה בפגישות של ארגוני ניצולים, ולאחר שהפסיקה האם להגיע, הגיעה שרה לאחת הפגישות. בפגישה מצאה שרה טפסים של ארגון "דורות ההמשך", וכך הגיעה לפעילות ההתנדבותית ביד ושם. "התרגומים מושכים אותי הביתה", מספרת שרה. "היידיש היא שפתי הראשונה, ואני מרגישה חייבת למשפחה שלי. אני מרגישה שאני משלמת חוב."

"בתחילה היתה מלאכת התרגום קשה כקריעת ים סוף", מספרת שרה, "אך השפה, יידיש, חזרה לאט. היא קיננה בי. היא היתה השפה הראשונה ששמעתי בבית. לפחות עד גיל שנתיים דיברה איתי אמא יידיש, כי לא ידעה עברית, ובינן לבין עצמן היו האחיות מדברות יידיש. כל שיכון העולים דיבר יידיש, אך איתי בבית דיברו עברית, כי אימא הייתה ציונית, והייתה שאפתנית ונחושה לדבר איתי עברית – וכך למדה מהר עברית." צעדיה הראשונים של שרה בעברית היו גם צעדיה הראשונים של אמה בעברית. "יידיש היתה השפה הראשונה ששמעתי", מסכמת שרה, "אך עברית היא השפה היחידה שאני זוכרת מילדותי."

אמה של שרה נפטרה לפני כשלושה שבועות, ושרה הגיעה לכנס בעיצומם של שלושים ימי האבלות על אמה. היא נכחה באולם בעת שנאמרו נאומי הברכה, אבל כשהחלה השירה, יצאה להתבודד בכניסה לאודיטוריום בו נערך הכנס. שם ישבה לבדה וקראה בספר "אנחנו פה", על סיפורם של ניצולי השואה בישראל, בהוצאת יד ושם, ספר אשר חולק למתנדבים, באי הכנס.

שרה זוכרת מסמך שתרגמה, מסמך שתוכנו הצטלב באופן מרגש עם קורות חייו של אביה והוזכר בספר הזיכרון לעיירה ראדון שבביילורוסיה ("עיירתו של ה"חפץ חיים", מבקשת שרה להדגיש).

עוד מסמך כאוב שתרגמה שרה היה עדות של אדם שאיבד את אשתו ושלושה מבין ארבעת ילדיו, ונותר לו רק בן אחד. מתוך סקרנות חיפשה שרה את שמו של הבן במנוע החיפוש "גוגל", ומצאה אזכור של הבן באתר ההנצחה "יזכור" של משרד הביטחון. היא גילתה, למרבה הזעזוע, שבנו של אותו ניצול, הבן היחיד ששרד, נהרג בקרבות לטרון במלחמת העצמאות. "זמן רב אחרי זה לא יכולתי לגעת בעדות", מספרת שרה, "המשכתי לאט. זה כל כך כאב לי. לא מהעולם הזה."

"כן, יש שחיקה", מעידה שרה, "בשנתיים הראשונות הקצב היה מהיר. כיום אני מאזנת את ההתנדבות ביד ושם עם התנדבות במקומות נוספים."

ורוניקה ניקל וסוזנה קופץ, שתי צעירות חינניות, הגיעו מגרמניה ומתנדבות בבניית מאגר חסידי אומות העולם של יד ושם במטרה להעלותו בעתיד לאתר האינטרנט של יד ושם. סוזנה נמצאת ביד ושם בחודשי הקיץ, ובשנת הלימודים האחרונה למדה מדעי היהדות באוניברסיטת חיפה. לאחר מכן תשוב ללמוד בגרמניה. ורוניקה למדה משפטים בגרמניה, נמצאת ביד ושם זמן ממושך יותר, ושוהה כאן בתמיכת הכנסיה הקתולית.

"רוב החומר לא מעציב, כי יש כאן יסוד של עזרה, וזה הצד הפוזיטיבי", אומרת ורוניקה, "הצד המרתק הוא סיפורים בכל הרמות: אנשים משכילים מצד אחד, ואנשים מאד פשוטים מצד שני. אנשים שהרגישו שתמיד אפשר לעשות משהו, אפילו קטן, שיכול להיות משהו גדול עבור אדם אחר."

כמעט 400 מתנדבים פועלים ביד ושם בירושלים ובכל רחבי הארץ. בהם צעירים וותיקים, ישראלים ותושבי חו"ל, ניצולי שואה ורבים אחרים אשר ההנצחה קרובה ללבם. הם ממשיכים בעבודתם במסירות על מנת להקנות כלים טובים יותר למחקר השואה, לתרום להנצחת אירועיה וזכרה, ולהבטיח שייווצר אותו זיכרון בעל משמעות, העומד בשורשו של מוסד יד ושם.