טקס האזכרה השנתי ליהודי ליטא

ב-24 בספטמבר 2007 התקיים ביד ושם טקס האזכרה השנתי ליהודי ליטא, במלאת 64 שנים לחיסול גטו וילנה. בטקס השתתפו  יו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו, שגרירת ליטא בישראל אסטה סקאיסגיריטה ליאושקיינה (Skaisgiryte Liauskiene), יו"ר איגוד יוצאי ליטא בישראל עו"ד יוסף מלמד, יו"ר איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל מיכאל שמיביץ, יו"ר ארגון הפרטיזנים לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל ברוך שוב, ויושב ראש אגודת הארצות הבלטיות (אסטוניה, ליטא ולטביה) בירושלים דוד חייט. כן נכחו ניצולי שואה רבים מליטא ובני משפחותיהם.

התכנית האמנותית כללה שירים בביצוע מקהלת וילנה ('ווילנאר כאר'), בניהולה המוסיקלי של תמרה אייצס. צוטטו שורות מדבריו של חיים גורי:

"התנגד מי שקישר בין הנצורים והבריח הוראות וכלי נשק...

יו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו אמר: "אם זרמו חיים מאות שנה, איך קורה ששכנים, שעשו כל כך ביחד, מתפלגים, והשכן קם על שכנו? איך, אנושית, זה אפשרי? זאת השאלה שמטרידה אותנו. ואנחנו מחפשים כאן ביד ושם ובכל קצוות עולם, לתעד את כל מה שאנחנו יודעים, לחקור עד כמה שאנחנו יודעים, כי אותנו מנחה רק קו אחד – קו האמת. אנחנו מחפשים לדעת את האמת, ככל שתהיה לא נעימה. ואנחנו רוצים, מתוך האמת הזאת, מתוך המחצב הזה, מתוך התהליך הזה, החינוכי, לחפש בעבור חיינו משמעות לדברים.

לניצולים אמר שלו: "אתם, שיצאתם משם ובחרתם בחיים ובחרתם באמון באדם, ובאתם לכאן כדי לבנות ארץ וחברה, ותרמתם בכל תחום מתחומי חיינו – נתתם התחלת משמעות לכוחו של אדם. משמעות של אחריות להמשך הקיום היהודי. משמעות של המשך הקיום האנושי על פי ערכי אדם. ואנחנו לא שונאים, ואנחנו לא מחנכים לנקמה ולשנאה, ואנחנו מחפשים, עם כל הזכרונות המרים מליטא, דרך גם לחפש קשר, ושיח עם בני העם הליטאי, שאתם הייתם חלק אינטגרלי ממנו."

אסטה סקאיסגיריטה ליאושקיינה, שגרירת ליטא בישראל, אמרה: "פונאר הוא הסמל של הפתרון הסופי, של ההשפלה העמוקה ביותר והאיבוד המוחלט של צלם אנוש. הרוצחים, הן הנאצים והן משתפי הפעולה, אינם יכולים להיקרא בני אדם. לא סליחה ולא מחילה לאלה שהפרו את החשוב מעשרת הדברות: לא תרצח ...במשך שנים רבות לאחר המלחמה אסור היה להגיד את זה בליטא. גם אחרי שהסתיימה התקופה הסובייטית, היה קשה לאנשים לדבר על השואה. איך אפשר היה להבין שהטרגדיה הזאת היתה אפשרית? להודות שהיהודים נרצחו גם על ידי השכנים הליטאים שלהם, היה עוד יותר קשה."

"ליטא העצמאית והדמוקרטית הכירה באחריותה ההסטורית כלפי יהודיה. העבודה על הזיכרון ההיסטורי התחילה, ועדיין לא הושלמה."

מיכאל שמיביץ, יו"ר איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל, ספד לקהילת ליטא: "מה היה החוסן הטמון בקהילה זו, שהביא לכך ששמה של קהילה זו התפרסם בכל תפוצות ישראל? היהדות הליטאית התאפיינה בתכונות ברוכות אל. לעושרה הרוחני לא היה סייג. הקריאה לשלמות, הרצון ללמוד - כל אלה הצמיחו גדולי תורה ואנשי מופת, ישרי דרך, מצניעי לכת."

התקיים טקס אזכרה באוהל יזכור. שגרירת ליטא ליאושקיינה הניחה זר בשם שגרירות ליטא לזכר הנספים.

גורל יהודי ליטא

מתחילת הכיבוש הגרמני (יוני 1941) נרצחו בליטא כ-200,000 יהודים. עד סוף שנת 1941 נותרו בליטא כ-40,000 יהודים בלבד. הם רוכזו בארבעה גטאות: וילנה, קובנה, שאוולי ושווינציאן.

עם הכיבוש הגרמני היו בווילנה 57,000 יהודים. עד סוף 1941 נרצחו בגיא ההריגה פונאר 33,500 מיהודי וילנה. רוב יושבי הגטו הועסקו בעבודות יצרניות עבור הגרמנים, ובזכות זאת הושארו בחיים. עם זאת, התקיימה בגטו מחתרת חמושה שיצרה קשר עם פרטיזנים ביערות מחוץ לגטו.

מיולי עד ספטמבר 1943 חוסלו גטו וילנה והגטאות באזור. רוב העובדים בגטו וילנה נשלחו למחנות עבודה באסטוניה, והיתר - ילדים, זקנים ונשים - נרצחו במחנה ההשמדה סוביבור ובפונאר. 3,500 היהודים שנותרו בווילנה עבדו ברובם במחנות עבודה. היתר הסתתרו בשטח הגטו, עד שנתפסו ברובם. מאות אנשי המחתרת יצאו ליערות. ביולי 1944, ערב שחרור וילנה, נלקחו היהודים ממחנות העבודה שבעיר לפונאר ונרצחו שם. 150-200 יהודים הצליחו לברוח לפני החיסול ולהינצל. מכלל יהודי ליטא, שמנו ערב המלחמה כרבע מיליון נפש, נותרו 8,000 בלבד.