יד ושם העניק את פרס בוכמן לשנת 2005

יד ושם העניק אמש את "פרס הזיכרון" לשנת 2005 של הקרן ע"ש יעקב בוכמן ז"ל לד"ר מיכל אונְגֶר, על ספרה "לודז' – אחרון הגטאות בפולין" ולגב' אלונה פרנקל על ספרה "ילדה". פרס הזיכרון של הקרן ע"ש יעקב בוכמן מוענק מדי שנה לסופרים, אמנים וחוקרים שיצירותיהם ומחקרם עוסקים בשואה.

בטקס שנערך ביד ושם, השתתפו מר אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם, הגב' רוזין ברון, נציגת הקרן ע"ש יעקב בוכמן, מר נתן איתן, מנכ"ל יד ושם, הפרופ' ישראל גוטמן, היועץ האקדמי של יד ושם, הפרופ' דוד בנקיר, ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה, הפרופ' דן מכמן, ההיסטוריון הראשי של יד ושם, הפרופ' דן לאור והד"ר איריס מילנר מאוניברסיטת תל אביב,  הד"ר מיכל אונגר והגב' אלונה פרנקל - זוכות הפרס ניצולי שואה ומוזמנים.

הד"ר מיכל אונגר סיימה את לימודיה במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים והיתה עמיתת מחקר בכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם. כיום היא מרצה במכללה האקדמית באשקלון. ד"ר אונגר פרסמה מאמרים בכתבי עת שונים, ערכה את הספר "הגטו האחרון, החיים בגטו לודז' 1944-1940" שיצא לאור ב - 1995 ואת ספרו של יוסף זלקוביץ' "בימים הנוראים ההם, רשימות מגטו לודז'", שיצא לאור עברית

ב-1994 ובאנגלית ב- 2002. בשנה שעברה יצא לאור בהוצאת יד ושם ספרה "לודז' – אחרון הגטאות בפולין" המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה. הספר מתעד, על ידי מאות מסמכים, את החיים בגטו למִן הקמתו ועד חיסולו, והוא המחקר המעודכן והמקיף ביותר שנעשה בנושא. לרכישת הספר, לחצו כאן.

הפרופ' ישראל גוטמן, היועץ האקדמי של יד ושם הקריא מנימוקי השופטים לבחירתה של הד"ר אונגר ככלת הפרס:

"הספר של ד"ר מיכל אונגר, "לודז' – אחרון הגטאות בפולין", הוא תרומה משמעותית לשחזור קורות יהודי פולין בשלבי הכיבוש וההכחדה במלחמת העולם השנייה. המחקר הוא מונוגרפיה מקיפה ויסודית. המחברת גילתה התמדה ועקשנות ברצון להגיע לאלפי תעודות בשפות שונות ובלשון סתרים. אין כמעט בעיה מורכבת בגטו לודז' שלא זכתה לעיבוד ואינטרפרטציה. ד"ר אונגר לא פסחה על פענוח המגמות האישיות, מעורבות בעלת פנים שונות ורקמת היחסים בין אנשים המכריעים בחיי הגטו, כגון רומקובסקי והקומיסאר הגרמני האנס ביבוב. מיכל אונגר יצרה קשר מפרה עם רבים מבין הניצולים ושאבה מניסיונם והבנתם. כמות התעודות והמרחב הייחודי של פני הגטו חייבו עבודה מורכבת וממושכת והמחברת עמדה באתגר שהציבה לעצמה."

לאחר קבלת הפרס בחרה ד"ר אונגר להקריא מרשמיו של ד"ר אוסקר זינגר, מכותבי הכרוניקה של גטו לודז' ומנהל ארכיון הגטו שכתב על ציון חג החנוכה בתנאים הקשים של גטו לודז' בשנת 1943. זינגר תיאר בדבריו כיצד, למרות הכל, הקפידו היהודים להדליק את החנוכיה, להעניק מתנות, לשיר שירים חגיגיים ולאפות את ה'בבקה' (עוגה מיוחדת שעשו בגטו, בדרך כלל מתחליף קפה).

אחריה עלתה לקבל את הפרס הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל. פרנקל נולדה ב-1937 בפולין. את ילדותה במהלך מלחמת העולם השנייה עברה במחבוא בערים קרקוב ולבוב. בשנת 1949 עלתה ארצה. בספרה האוטוביוגרפי "ילדה", פרנקל פורשת את זיכרונות ילדותה הקשים דרך נקודת מבטה המיוחדת של גיבורת הספר - הילדה הרכה הנאלצת להסתתר פעמים כה רבות עד שהייתה לרואה ובלתי נראית. הספר זיכה את הסופרת בפרס הזיכרון של יעקב בוכמן ז"ל לשנת 2005, כמו גם ב"פרס ספיר". אלונה פרנקל גם כתבה ואיירה למעלה מ-35 ספרי ילדים, שתורגמו לשפות רבות, ואיירה כ-40 ספרי ילדים של מחברים אחרים.

הפרופ' דן לאור, מן המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב הקריא מנימוקי השופטים לבחירתה של הגברת פרנקל ככלת הפרס:

"אלונה פרנקל – סופרת ילדים ידועה ועתירת כשרון – החלה בשנים האחרונות לפלס לעצמה דרך לכיוון כתיבה חדש, שונה מכל מה שעשתה בעבר: היא העלתה על הכתב את סיפור חייה בתקופת השואה ובשנים שלאחריה, עד עליית המשפחה לארץ בראשית ימי המדינה. הטקסט עצמו דחוס מאוד, מתאפיין בגודש של פרטים. זוהי פואטיקה של פרטים. הכל נמסר בדייקנות אובססיבית – שמות, מקומות, אנשים, פעולות, דיבורים, תחושות, מחשבות. אין אף לא סיכום אחד, אין הכללות. הכל מוחשי וקונקרטי. ומתוך הפרטים נפרשת התמונה בשלמותה – תמונת עולמה של ילדה המסתתרת עם הוריה מפני אימת הנאצים. יחד איתן היא מתחפרת במסתור, חיה בתוך ליל שאין לו סוף, מחופשת, שותקת, בולמת, מדולדלת, מבודדת, אפופת פחדים – ויחד עם זה, ומול כל אלה, היא מכוננת עולם שכולו שלה, עולם אלטרנטיבי: בעולם זה יש חלומות, משחקים, ציורים, יש בו יצורים קטנים שניתן לגייס אותם כחברים למשחק, ויש בו שפע של המצאות, דמיון, ואפילו מצבים משעשעים. בנסיבות של מלחמה ושואה הילד, כך נראה, הוא קרבן חסר אונים, מריונטה ביד הגורל. ובו בזמן ישנו הסובייקט הילדי, המסוגל לעתים (כמו במקרה של אנה פרנק) לנטרל את הסביבה הריאלית שהוא חי בה ובכך לגונן על עצמו מפניה. ברגעי חסד אלה הילדה של פרנקל, דווקא בתוקף היותר ילדה, יוצאת מנצחת."

אלונה פרנקל סיפרה לקהל לאחר קבלת הפרס שזהו ביקורה הראשון ביד ושם מאז ומעולם. כמי שחוותה את הזוועות בעצמה, היא אמרה, קינן בה תמיד החשש ששום ביטוי לא יהיה ראוי מספיק לבטא את האמת.

פרנקל סיפרה כיצד כשהגיעה לארץ עם הוריה בראשית שנות החמישים, קרוביה ה"צברים" סירבו להאמין לסיפורים של אמה על שארע להם בשואה. מאז איבדה את האמונה לגבי יכולתם של הישראלים ה"צברים" להנציח את זכר השואה שארעה "שם" באירופה. רק עתה, כעבור שנים רבות, היא מרגישה בשלה לספר את סיפורה והיא מרגישה שאכן יש רצון אמיתי להקשיב ולהפנים.