בבית הכנסת שבעיר קובל שבפולין, נמצאו חריטות על הקיר של יהודי האזור אשר רוכזו במקום במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1942, לפני הוצאתם להורג. מאות ואלפי חריטות של צוואות אחרונות, כתובות עברית, יידיש ופולנית. אותיות כתובות בעיפרון פשוט ובלתי-מחודד, בעיפרון צבעוני, בעט ובדיו, ואותיות שנחרטו בציפורניים ממש, משאירות סביבם כתמי דם קרוש. אותיות של בעלי בתים, של גימנזיסטים, של עקרות בית, של משכילים ושל חסידים, של חלוצים ושל מתבוללים. כולם כתבו, כולם ביקשו להציב לעצמם מצבה בחייהם.
בקובל נרצחו 18,000 יהודים.
תזכרו לבאים אחרינו!
דם טהור יישפך בעוד שעה, של צעירי עמנו
דם נקי כמו הכינרת .
דורשים אנו נקמה! נקמה אכזרה
יהודה שכטר
ארץ, אל תכסי דמנו
שמים, נקמו נקמתנו
אנו הולכים למיתה אכזריה יחד עם כל עדת קובל על ידי הרוצחים האכזרים.
יום ה', י"ד ימים לחודש אלול.
בלומה, יעקב, דוד ויהודה
כאן חיים המתים, אשר בדמי משוועים מקברם למשפט
בנימין פיטה
בת ישראל אני ושנות חיי עשרים. הוי, כמה יפה העולם שמסביב... מדוע הולכים להשמידנו בשעה שהכל בקרבי נכסף ומשתוקק לחיים? האם קרבו באמת רגעי חיי האחרונים?
נקמה! יבוא וינקום את נקמתי כל מי שיקרא את בקשתי האחרונה!
(ללא חתימה)
שקט,
הרוצחים באים.
באולם שוררת דממה.
לשמע קולותיהם הלבבות הולמים בעוז.
לשמע קולותיהם הלבבות פוסקים לפעום.
אלוהים, קחנו אל נצחיך
אך, שלם ישלמו עוד הרוצחים בדמם!
איך אוכל לשמוח -– אם אהיה כבר בקבר
אבל חפצתי כי לנתחים חיים
עוד ייגזרו ילדיהם האחרונים...
עוד שעה ועוד רגע....
היה שלום עולמי היפה
שטרם הספקתי להכירך
טניה ארבייטער וכל משפחתה
23.8.1942
כתוב אכתוב בפעם האחרונה לפני מותי. לא אדע, אם מישהו מהיהודים יישאר בחיים.
חבל, שאני לא אהיה המאושרת הזאת.
23.8.42
ניורה רייבר-לנדאו תמות היום. מה מאוד חפצתי לחיות.
ראובן אטלס,
דע, כי כאן נספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מירר בבכי. הוא לא רצה למות. צא למלחמה ונקום את נקמת דם אשתך וילדך יחידך. אנו מתים על לא עוול בכפנו.
גינה אטלס.
שלום לחברים מקבוצת חלוצים ההולכים למות. נאמנים נשארנו לרעיוננו עד הסוף. נקמו נקמת דמנו השפוך!
חברי "דרור": שיינדל שוורץ, דוד אייזנברג , רחל פיגלמן ולאה פיש
31.8.1942
רוזה בת הינוך מתה בצורה טרגית. נלחמתי, רציתי לחיות – אולם לשווא. לבי, לבי, לניוסינקה שלי, למענה מה רציתי לחיות, ולו לראותה בלבד, צר לי מאוד.
אנדזיולו היקרה! בעוד רגעים מספר מפליגים אנו, אני ואחי לקראת המוות הנצחי. אם מישהו ממשפחתנו יישאר בחיים –- שינקום את דמנו השפוך.
31.8.1942
היה שלום עולמי היפה בשעת חיי האחרונה. ידידתך חנה אברך.
מחלי לי!
אמא, דעי לך שתפסו אותי כשהלכתי להביא מים. אם תהיי פה, זכרי את בתך ינטה סופר, שנרצחה ב-14.9.1942.
סצינות נוראיות כל כך
תמונות נוראיות כל כך
כה הרבה כאב - אין מחאה!
רק דמעות...
אף יד לא מורמת
שום אגרוף לא קפוץ
רק קוראים לאלוהים!
לייבל סאסנע,
22.8.1942
רצינו לחיות, חבל.
העניך
