ב-11 בדצמבר 1941, כתבה אנה לבל מבלגרד מכתב לבעלה שהיה עצור בשבי הגרמני בברלין. זה היה הערב האחרון של אנה ובתה ג'ני בביתן, ערב התייצבותן לגירוש ע"פ צו הגרמנים. כמה שעות לפני שהיו אמורות להתייצב נמלטה ג'ני על נפשה. האם, אנה, שולחה למחנה הריכוז סיימישטה שליד בלגרד שם רוכזו היהודים לפני הגירוש למזרח. מן המחנה נלקחה יחד עם יתר הנשים והילדים היהודים ב"ממיתת הנשמות" – משאית גז, שבתוכה נרצחו תוך כדי נסיעה ברחובות בלגרד.
ג'ני ניצלה, ונפגשה לאחר המלחמה עם אחיה ואביה ששרדו אף הם.
לוני יקירי,
טוב שאינך כאן, טוב שאינך מרגיש על עורך את ההשפלה והאכזבה. בזמנו נפגעת מעצם רישומך, מקבלת מספר; אך מסתבר כי דווקא הוא שומר עליך. הלוואי שגם לנו היה רישום כזה, המבטיח ביטחון ואולי אף מציל את הראש.
באופן מוזר אתה וחבריך, שלחמתם נגד הגרמנים, יושבים בשבי מוגן למדי – ואילו אנחנו, שלא פגענו באיש, סובלות סבל בלתי ישוער. אם ירצה השם, יסתיימו בקרוב השיגעון והתקופה הבלתי אנושית הללו. רק שיהיה לנו הכוח להתגבר על כל הרע שעוד מחכה לנו – אף שנדמה לי כי לא יכול להיות גרוע בהרבה מזה שכבר עברנו!
אם תתאמת הבטחת הגרמנים, נגיע בקרוב לגטו, נסתגל איכשהו ונתאקלם במקומנו החדש, ומיד אנסה לחדש את הקשר בינינו ולמסור לך את כתובתנו החדשה. אם יאפשרו לנו זאת שלטונות הגטו, נמשיך להתכתב. ביום מן הימים נחזור לביתנו, ואני בטוחה שלא ירחק. אני חייבת לציין, כי שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה. התעשרנו בניסיון חיים מר. נפערו פצעים עמוקים, והם ממאנים להגליד. נצטרך להבדיל בין ידיד אמיתי ולבין ידיד
על-תנאי; נצטרך לבחור מחדש ידידים אמיתיים – אלה המסוגלים לעמוד בפיתויי הזמן, שמצפונם לא מתנוון עם תפנית ראשונה, המכירים בערך של קדושת האדם – כל אדם!
שלא יראו אותנו, היהודים, כבנים חורגים במשפחת האדם, ככתם שחור ברקמת העמים, ושלא יבדילו בין דם לדם, בין אדם לאדם.
לוני יקירי, רחוקים או קרובים, אי-שם, בכל עת – תמיד היינו ונהיה יחד; כי אם קושרים את האנשים רק רגעי אושר – אין זה האושר האמיתי. נבנה שוב, לוני היקר שלי, כאן – ולא בגטו – עתיד טוב ומאושר לאחר הנצח הקצר האכזרי הזה, שחייב להסתיים.
נספר את כל מה שלא הצלחנו ושלא יכולנו לספר או שסיפרנו רק ברמזים. נזדקן יחד וניהנה עם ילדינו ונכדינו. אני בטוחה שנגיע לזמן הזה; איני רוצה לחשוב שעתידנו כבר מאחורינו; וכשנתאסף שוב כולנו, נתבדח בקוראנו את השורות האלה, שכרגע נראות לי פסימיות מאוד.
מי ייתן ונקרא אותן בצוותא, כשהימים האלה יהיו כבר אחרינו ונתבדח על חולשותינו הרגעיות. הרי החיים חזקים מהכל!
הלוואי שיתגשמו תקוותיי ומשאלותיי. נדמה לי כי הן לא מופרזות.
בינתיים אני חותמת פה באהבה מעבר לגבולות הזמן והמקום ובגעגועים נוראים,
שלך,
אנה
