1944 הייתה שנה מכרעת במלחמת העולם השנייה. הכוחות הגרמנים נחלו תבוסה אחר תבוסה. אך למרות שניצחון בעלות הברית נראה באופק, גמרה גרמניה הנאצית אומר להשלים את המשימה של "הפיתרון הסופי" ולהשמיד את יהודי אירופה. לשם כך הגבירו הנאצים את מאמציהם לשים ידם עד ליהודי האחרון בטרם תסתיים המלחמה. הם השמידו קהילה אחר קהילה, אדם אחר אדם, בבתים, בגטאות במקומות המסתור. כך היה גורלם של רוב יהודי הונגריה, הקהילה הגדולה האחרונה שנותרה באירופה. תוך חמישים ושישה גירשו הנאצים והרשויות ההונגריות 437,000 יהודים הונגרים לאושוויץ-בירקנאו. רובם נרצחו בו ביום. תוך קריסת הכיבוש הנאצי ואף תוך פגיעה במאמץ המלחמה, הם אספו כוחות כדי לחסל את גטו לודז' ואת היהודים האחרונים בקובנה ובשאוולי שבליטא, לחסל את הקהילות היהודיות באיים רודוס קורפו וקוס. יהודים שהסתתרו במקומות מסתור נחשפו ונרצחו, בחודש יולי, חודש בלבד לפני שחרור צרפת, נתפסו 300 מאות ילדים ומלוויהם ונשלחו אל מותם באושויץ בירקנאו,
רכבת הגרוש האחרונה יצאה מהולנד ב- 3 בספטמבר 1944 ובה 1,019 יהודים. עם התגברות הנסיגה, עשרות אלפים מאסירי המחנות אולצו לצעוד בצעדות המות לאורך מאות קילומטרים לכוון גרמניה ואוסטריה. השורדים אולצו לעבוד בעבודות כפייה, רבים הוכרעו ומתו.
גם במהלך 1944 ,כאשר ידם של בנות הברית הייתה על העליונה, העולם ידע, העולם ראה והמשיך להתעלם מהשמדת יהודי אירופה.
למדינת ישראל ולרשות הזיכרון יד ושם יש מחוייבות היסטורית לגאול את סיפורי חייהם ומותם ואת שמותיהם של הקורבנות. יד ושם נטל על עצמו להציל את זכרם של כל אחד מן הקורבנות מן השכחה שהועידו להם הנאצים. עד היום תועדו כ-3,000,000 שמות, אך המלאכה עוד רבה. חובתו של העם היהודי להתגייס למשימה ולסייע בהשבת זכרם. לא נרפה במאמצים לשחזר את זיכרון החיים של כל יהודי שנרצח בשואה. דור הניצולים מלא תפקיד מרכזי בהנחלת סיפור השואה. כאשר לא יהיו עוד עדי ראייה, תהיה האחריות מוטלת בידי בני העם היהודי, בידי בני אדם בעלי מצפון, בידי המורים והמחנכים, ההיסטוריונים וחוקרי השואה. הנחלת סיפור השואה לדורות הבאים היא חוב בסיסי שאנו חבים לקורבנות השואה, אולם מעבר לכך אנו חייבים זאת לעצמנו, לגיבוש זהותנו, לקיום התודעה חשיבות אנושית, מוסרית, ואפילו פוליטית – בעולם בו לא תמיד יש מקום לטוב ולצודק.
לעמידתם של קורבנות השואה במצבים הקיצוניים של השואה ולמאמציהם לשמור על צלם אנוש משמעות אוניברסאלית. חסידי אומות העולם שסכנו חייהם להציל יהודים בתקופת החושך שהשתלטה על העולם, מוכיחים שאפשר היה גם אחרת. השואה הייתה ייחודית לעם היהודי, אך יש בה משמעות אוניברסאלית לאנושות כולה לעדי עד.
60 שנה לאחר השואה אנו עומדים שוב בפני התעוררות אנטישמית באירופה. עם תום מלחמת העולם האמינו רבים שזכר השואה יבלום וירתיע את העולם, ושהאנושות לא תיתן עוד לאנטישמיות להרים ראש. אולם בשנים האחרונות אנו עדים שוב לשריפת בתי כנסת, לחילול בתי עלמין, לכתובות נאצה, לעלילות דם ולהסתה שוב חוששים יהודים לחבוש כיפה ולענוד מגן דוד מחוץ לביתם. היום חוברים באירופה גורמים בשמאל ובימין, והאנטישמיות פועלת לדמוניזציה של היהודים ולדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.
האנטישמיות עומדת בסתירה לערכים אנושיים, שלובה בטרור ומהווה סכנה לדמוקרטיה. המאבק בה צריך להיות מאבקם של כל בני האדם. סופה שתפגע לא רק ביהודים אלא גם במי שמפיצים אותה.
במדינה בה שורפים כיום בתי כנסת, לא ירחק היום בו יפגעו במוסדות המדינה ויסכנו את עצם קיום הדמוקרטיה. אנו, בני העם היהודי, נמשיך לשאת בכאב וביגון מדור לדור את תפקידנו ההיסטורי – לזכור את השואה ולהנחיל את הזיכרון ואת החובה להיאבק למען ערכי היסוד של החברה האנושית לדורות הבאים.
