מיליוני בני העם היהודי ברחֲבי העולם ורבים מחסידי אומות העולם ושוחריהם, מתייחדים היום עם זכרם של קורבנות השואה ועם סִבלם של ניצולי השואה. כך אנו נעשה בְכל דור ודור. פִצְעי העם היהודי לא יגלידו לעולם.
60 שנה חלפו מאז נטבחו 6 מיליון מבני עם עולם, מאז פסקה המלחמה הגדולה ביותר בתולְדות העולם. מי ששרד וזכה להתעורר אל בוקרו של תשעה במאי 1945 ידע כי חייו היו כְעלה נידף. להישרד פירושו לזכות בעוד דקה של חיים או עוד לילה בלי להיות מטרה לְכַלְבי הקלגסים או להינצל מירייה מרובהו של חייל נאצי או מִמשלוח אל תאי הגזים. להישרד פירושו לְהיוותר בחיים במחנות בתנָאי השפלה, לעבור עוד יום של עבודת פרך, פחד וחרפת רעב. להינצל פירושו לא לקפוא למוות בַחורף האירופי המושלג, מִצְעדות המוות ומִמחלות קשות.
עד השחרור לא הרשו לעצמם הניצולים לָחַשוב על הֶעתיד מעבר ליום המחר. נח קליגר, מתאר את הנסיעה האין-סופית בִקְרונות הרכבת במשך ימים, בצְפיפות ובמחנק, בלי מזון, כאשר לפתע פונה אחד האסירים בְיידיש ואומר לַנוסעים כי הוא מוכן לחלק להם את פרוסות הלחם האחרונות שבידו, אם יצטרפו אליו לַאמירת קדיש על אביו שנפטר. וכאשר שאלו הנוסעים היכן ומתי נפטר אביו, השיב הצעיר שאביו נפטר זה עתה והוא שרוע מתחת לרגליהם בקרון הרכבת.
ברגע שניתן לַניצולים החופש לצאת מתוך המחנות – רגע שכל-כך חיכו לו – התברר לרבים מהם כי אין להם למי לַחזור ואין להם לאן. לרבים לא היה עוד רצון לחיות, אומנם הצורר הנאצי איננו עוד, אולם להם לא נותר מאומה חוץ מן הנשימה ללא פחד. היו ניצולים ששבו לְביתם – אך מצאו בו זָרים שהשתלטו על בתיהם. רוב ניצולי השואה חזרו לחיים, אולם נאלצו לעמוד מול מבחני הישרדות קשים, מול הבדידות, בלי הורים, בלי אחים, בלי ילדים בלי בית. גיזלה סימונס הצליחה לשוב הביתה –ביוגוסלביה – ובכל יום, במשך חודשים, הלכה לתחנת הרכבת, שמא... אולי... מישהו מבני המשפחה יופיע .
הניצולים במעמד של פליט, נשארו רעבים ותְשושי-כוח עם זיכרונות קשים מלווים בסיוטים. לרבים מהם יום השחרור היה גם היום הראשון להתרסקות ולְמאבק קיומי חדש, הם חיו בחוסר אמון וְאמונה, בחוסר תוחלת, הם צללו עם השחרור אל עבר התהום, לַחלומות, לביעותים, לִנְדודי שינה, לְמחלות קשות, לְסבל וְיִיסורים. רבים היטלטלו לאחר השחרור ברַחבי אירופה במחנות עקורים. אחרים, עשו לבדם את דרכם לא"י, אבל שערי הארץ היו נעולים לִפניהם וגורשו מהארץ חזרה לים, יש שטבעו או הוטבעו, ויש ששוב ננעלו בין גִדרות תיל. והיו שזכו וְהגיעו לָארץ, אך כאן נאלצו להילחם מול צִבאות ערב, בקרבות מלחמת השחרור. רבים מהם שהיו נצר אחרון למשפחותיהם, נפלו בקרב על האדמה שחלמו ולא זכו לִבנות בה את ביתם .
ניצולי שואה יקרים, אשרינו שהגעתם לְיום השחרור וניצלתם. טוב שאתם יכולים לְספר על השואה ולְהנחיל את מורשת השואה ולְקחיה לַדורות הבאים. על אף הנורא והבלתי-נתפס, טוב שראיתם את האור, אחרי שהחשיכה השתלטה עליכם ועל העולם. אשרינו שזְכיתם להגיע לָארץ, וזְכיתם להקים כאן את ביתכם החדש. על אף הזיכרונות הקשים, העם היהודי וההיסטוריה היהודית מודים לכם על תרומתכם לְבניין המדינה, לְביטחונה, לְכלְכָלָתה ולְתרבותה. אתם האודים מוצָלים מאש, לימדתם את האנושות שיעור והנכם סמל לִנְחישות, לתעצומות הנפש ולְכוח הרצון של העם היהודי. לוּ יום השחרור היה מגיע קודם, העולם היה נראה אחרת, ובוודאי שהעם היהודי היה גדול יותר בעוצמתו, ברוחו ובתרבותו. ניצולי השואה, אתם מקור השראה לָאנושות. עם ישראל ובתוכו שרידי השואה הצליח להגשים חלום של דורות רבים להקים בית לאומי לעם ישראל, בארץ ישראל.
המפגש ביום השחרור בין הניצולים לְבין חיילים יהודים, שלחמו בצִבאות בעלי הברית, ובהם גם חיילים מארץ-ישראל היה מרגש מאוד. רבים מהניצולים השתלבו בפעולות ה"בריחה" וה"העפלה", עסקו בחינוך ובלימוד עברית. כמה מן הניצולים החלו בפעולות רדיפה אחרי פושעי המלחמה הנאצים. בקיץ של שנת 44 ראה מאיר קוטס בפעם האחרונה את אמו כאשר נשאר לבדו על פסי הרכבת בגטו לודז'. אמו עוד הספיקה להשליך לְעברו חתיכת לחם ולומר לו "אל תדאג, בקרוב נתראה." מאיר קוטס עבר 5 סלקציות במהלך המלחמה, נסע בארבעה טרנספורטים, הוריו וַחמש אַחיותיו הלכו לְמחנות המוות. הוא עבד במחנות הכפייה, וְנִכְלא בבירקנאו – אושוויץ. הוא היה בטוח שהוא היהודי האחרון שנשאר בעולם, אחרי שכולם סביבו מתו במחנות ההשמדה וברעב. עם השחרור נְציגי הצלב האדום היו בטוחים שהוא גוסס, שאין טעם לטפל במת החי. השאירו אותו לנפשו, כאילו לא הייתה שואה שעות אחדות קודם לכן. אסיר יווני, גוי, נשא אותו על גבו והתחנן לִפני אַנְשי הצלב האדום שיטפלו בו. מאיר קוטס, טופל וְהחלים. הוא עלה לארץ ונלחם כאן במלחמת העצמאות. נפצע ב-1970 במלחמת ההתשה, בתעלת סואץ. הוא היה ממקימי תמנע. הוא הקים משפחה לתפארת, הוליד ילדים ונְכדים.
ניצולי שואה יקרים. אנו מצדיעים לכם, על שחזרתם לחיים, על שהעזתם שוב להרגיש שייכות, על שאזרתם עוז לְהקים שוב משפחות, על שהסכמתם להאמין שוב בבני אדם ובבני המין האנושי. על שהסכמתם להפקיד בידי דורות העתיד את הזיכרונות הנוראים אשר חוויתם ולא נְתתם לעצמכם לשקוע בתהום הנְשייה של השכְחה. אני מצטער כי מיעטנו לומר למי שהתמודדו פנים אל פנים מול המוות - "כמה אתם גיבורים." הם שקפאו בשלג ומתו ברעב, הם שהצטופפו על מיטות העץ בצְריפי המוות, הם שנפרדו על פסי הרכבות מהוריהם, הם שחוו את השואה. הם גיבורי השואה. בטעות רבים רצו שתחזרו אל החיים מהר, שלא תחיו את העבר האיום. אפלת השואה מלווה את מדינת ישראל, את העם היהודי. כך יהיה לעולם ועד. אנו חשים בכל עת את העצבות המעיקה. אנו נושאים את המועקה במחילות לבנו. מפעם לְפעם צמרמורת אוחזת בגופנו, מול המראות הקשים עינינו מזילות דמעה, ושוב אנו מתְחלְחלים מן התיאורים של הנִיצולים, מן התמונות הקשות. השואה איננה עיוות יוצא דופן של חוקי ההיסטוריה. היא עובדה מאיימת ומצערת של טבע האדם, של יצרים אפלים. היא עלולה לפרוץ בפתאומיות תוך הרס אובדני. על האנושות תדיר לעמוד מפוכַחת, מציאותית, זְהירה וערוכה לִמנוע שואה נוספת. אין וודאות שערכֵי הדמוקרטיה, המוסר והצדק חסינים תמיד, בפני הרשע, הטוטאליטריות, הזיוף. התמימות האנושית חלשה יותר מול הרשעות והדמגוגיה. היצרים השפלִים חזקים מן הטוהר, מן האמונה והערכיים האנושיים. העם היהודי למד את הלקח ההיסטורי של השואה. האומנם הפיקה האנושות את הלְקחים? מחובתנו להבטיח ולהנחיל את לִקחי השואה בכל דור וָדור. יְהי זכרם של הנִספים ברוך.
