"אם אלף שנים ידברו ואלף שנים יספרו,
לְעוֹלַם לא יגמרו לספר את טרבלינקה,
השפה האנושית לא המציאה מלים
שיכולות לספר את טרבלינקה".
כך כותבת הסופרת יהודית הנדל .
אין, אין מילים היכולות להסביר. אין, אין שפה המסוגלת להכיל.
העדויות הנצורות כאן ביד ושם על הר הרצל הם המקור האנושי ממנו אנחנו יוצאים ואליו אנו שבים בבקשנו לנסות, ולו במעט, להבין. להבין ממרחק השנים להבין מאי היכולת לקלוט ולהגיע להבנה הנוראה הבלתי נתפשת, כן, זה קרה!
זה קרה! למליונים, מליוני אנשים אמיתיים, יהודים כמוני, כמוך, כמונו , שכל חטאם היה – היותם יהודים. כמוני, כמוך, כמונו .
"בשואה נוכחנו לדעת", כתב השופט חיים כהן ז"ל, "שהרוע האנושי ניתן למיסוד. רובן ככולן של רדיפות היהודים בוצעו באופן רשמי, על פי חוקים או תקנות או הוראות או צווים".
העדויות והקטעים הביוגרפיים פותחים צוהר אל עולם יהודי שוקק, עשיר ומגוון, שהיה ואיננו. אנשים שחיו חיים מלאים ורגילים, הלכו לעבודה ולבית הספר, הקימו משפחות, אהבו ושנאו, התפללו וחלמו, התרגשו והתייאשו, בדיוק כמונו .
כולנו, כל בני העולם, צריכים להיזהר ולזכור: בני אדם חוללו את השואה.
השואה היא לא רק כתם בהיסטוריה הגרמנית, היא לא רק כתם בהיסטוריה של עמי אירופה, אלא היא אות קין על האנושות כולה. אתם, היושבים כאן עימנו היום, לא פסקתם מכתיבה ומסירת עדות גם לאחר השואה. גם כשאלו נכתבו בדם לבכם. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושתיים כתב ביומנו חיים אהרון קפלן, מחנך בוורשה :
"יש מידידיי וחבריי שיעצו לי לחדול מלכתוב, אין אני שומע להם, אני מרגיש שהמשכת היומן עד הרגע האחרון ליכולתי הפיזית והרוחנית היא שליחות היסטורית שאין לזלזל בה".
אני, ובני דורי, שקרא, שמע והכיר את סיפורי הניצולים אנחנו עומדים כאן היום ומקבלים עלינו שליחות. שליחות של עבר ושל עתיד. שליחות שאינה של נקמה , אלא של ניסיון תקיף ובלתי מתפשר לזכור ולהזכיר –
שאין לנו רשות לשכוח
ואין לנו הסמכות לסלוח
ושאנו מחויבים להעיד ולתעד .
אתם, ניצולי השואה, הנושאים בגופכם ובלבבכם את צלקות התופת , לכם אני מבקשת לומר, כי אנו מרכינים ראשינו מולכם בענווה. אתם החיים בצל הזיכרון כל ימות השנה אתם אחינו הראויים לחיים של כבוד במדינת ישראל.
החברה בישראל וממשלות ישראל חייבות להבטיח זאת. זוהי חובתנו המוסרית שתחיו כאן בכבוד. אסור לנו להשלים עם מציאות בה אפילו ניצול שואה אחד בישראל אינו מתקיים בכבוד. בחירתכם בחיים, היא מבטנו אל העבר וקריאתנו לעתיד.
בדברים הנוגעים ללב של יעקב, נער יהודי בן שמונה עשרה, בחרתי לסיים ,
"אני יכול לדמיין חיים חדשים, חיים עם מטרה, עם עתיד.
אני יכול לדמיין את המסע אל ארץ חלומותיי.
אני יכול לראות את עצמי מתרחק מן הקיפאון של החיים האלה.
אני יכול לראות את עצמי הולך מאחורי מחרשה, רובה על כתפיי, בלב חופשי
ובהליכה משוחררת, וְגֵאה, מבטי שַלֵו.
יחד עם זאת, קשה לי להאמין בחלום הרחוק והמקסים הזה.
אך אני בכל זאת אאבק כדי לממש את החלום הזה
ולהפוך אותו למציאות. "
אזרחי ישראל, לכם אומר הערב:
ראו נא, אחיי ואחיותיי,
איזה פלא. איך הפכנו אנחנו כולנו את החלום למציאות .
איך לאחר התופת שעבר עמנו, בהיותנו "אוד מוצל מאש" (זכריה, ג, ב'), הקמנו מדינה עצמאית לתפארת. מדינת היהודים. מדינת ישראל. למרות כל הקשיים, ולא פחות מעשר מלחמות, אנו חיים במדינה הנאמנה והמחויבת לערכי מוסר ותרבות, יהודיים וכלל אנושיים, מדינה צעירה המושתתת על עקרונות דמוקרטיים השומרת על כבוד האדם ובה בעת - נלחמת על חייה, בכוחה שלה . ידם של הפושעים הנאצים גדעה את חייו של יעקב הוא לא זכה להגשים את חלומו. אבל אנו כאן, בחיינו הלאומיים, ובחיינו הפרטיים, כל אחד ואחת מאיתנו, מגשים חלום.
לזכרם של ששת המיליונים מבני עמנו אשר הוכרעו בקדושת מעונים לטבח ולאבדון על ידי הנאצים ועוזריהם, מכאן, מלב ליבה של העיר ירושלים בירת מדינת ישראל, אנו מבטיחים בקול ברור ובוטח:
לעולם לא עוד!
לעולם לא עוד !
יהי זכרון הקורבנות נצור בליבנו לעד.
