65 שנים עברו מאז שוחררתי ממחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
בספטמבר 1943 נכנסו הגרמנים לפיומה, עירי שבאיטליה. וינצ'נזו טאמביני, חסיד אומות העולם, סייע לנו להסתתר. חששנו מפני הלשנה, ניסינו לברוח לשוויץ, ונתפסנו. במאי 1944 הועברנו למחנה פוסולי די קרפה וגורשנו לאושוויץ. נדחסנו 80 איש ללא אוויר, מזון או מים בקרון בהמות נעול. אחרי שבעה ימים הגענו, סמרטוטי אדם, לרמפה של בירקנאו. הייתי בת 16, צמאה, מורעבת ומפוחדת. ניצבתי בסלקציה עם בני משפחתי ומאות נוספים מול קצין גרמני. בתנועת אגודל אחת הפריד קצין אס-אס אותי ואת אחותי גיזי מאמי שרה, מאחותי הקטנה מגדיצה, מסבי קורט ומסבתי בלה. אהוביי נשלחו לתאי הגזים.
הכול נלקח מאתנו: זהותנו, שיערנו, בגדינו, נעלינו...
שבעה חודשים עבדתי בפרך עד שהפכתי לשלד-אדם. אם נשארתי בחיים, היה זה רק כיוון שקמתי כל בוקר מחדש ואמרתי לעצמי: "אני צריכה להגיע לערב, כי בערב נותנים לאכול. אף אחד לא יאכל את המנה שלי. אני אוכל אותה." השלמתי עם העובדה שכנראה אמות בבירקנאו. כבר לא פחדתי מהמוות. המוות היה סביבי בכל רגע. ובכל זאת הייתי נחושה לשרוד ולחזור הביתה.
בדצמבר 1944 נשלחתי לבית החולים בבירקנאו, שם פגשתי את אחותי, גיזי. היינו חולות מכדי לצאת עם אסירי המחנה לצעדת המוות. עם שחרור אושוויץ, ב-27 בינואר 1945, עדיין לא היינו חופשיות. הוכרחנו לעבוד עבור הצבא האדום בבישול ובכביסה, ורק אחרי שבעה חודשים חזרנו לאיטליה, לפיומה.
למדתי בבית ספר לאחיות, רכשתי מקצוע, ובסיום לימודי ב-1949 עליתי למדינת ישראל הצעירה. יחד עם בעלי, זכרו לברכה, יצחק וייס, בנינו את ביתנו בנצרת-עלית והקמנו משפחה: שלושה ילדים - ועד כה שבעה נכדים ונין אחד.
אני, חנה וייס, ילידת איטליה, נושאת על זרועי מספר מקועקע, A5377. יצאתי מאושוויץ בחיים, ואני חשה שניצחתי. איני חשה שאני קורבן. לא נולדתי באושוויץ ולא מתתי שם. היו לי חיים עשירים ויפים לפני אושוויץ, ויש לי חיים אחרי. אני נהנית מההווה ככל יכולתי. כל יום שבו האדם חי הוא יום חג.
אני יהודיה ישראלית. חשובה לי הישראליות - וחשובה לי היהדות. אנחנו השרידים, שקמנו מהחורבן, השתלבנו בחיי ארצנו. תרמנו כל שביכולתנו כשאנו נושאים על כתפינו את משא הזיכרון.
כבר ארבעים שנה אני מעידה בפני תלמידים, חיילים ומבוגרים. 15 שנים ניהלתי בהתנדבות את מוזיאון השואה בעירי, ועדיין מתנדבת שם כיום.
כעשרים שנה אני נוסעת לפולין בתור אשת עדות, עם עשרות קבוצות של תלמידים. אנחנו השליחים להנצחת סיפור הנרצחים והנחלת זיכרון השואה לדורות הצעירים, ונקיים שליחות זו כל עוד אנו חיים. חזינו בכל הרע שמסוגל האדם לעשות, ועל כן יש לנו חובה מוסרית לחנך את ילדינו ונכדינו לשמירה על ערכי האדם ולשמירת צלם אנוש; לחנכם לאהבת החיים; ללמדם להיות בני תרבות סובלניים וסבלניים כלפי כל אדם - בלי הבדל גזע, אמונה וצבע; כי לכל אדם מקום תחת השמים.
