תמימותי התנפצה בשנת 1941, בשעה שהמלחמה התדפקה באכזריות על דלתנו. הורי, כל בני משפחתי, ובני הקהילה, נלקחו ביום שבת מר לבור הריגה – שם נרצחו כולם, ואני, שהצלחתי לברוח, לא הספקתי להיפרד מהם, לא במבט, לא בחיבוק, לא בנשיקה. מאותו רגע החל מסע ההישרדות שלי. בתלאות ובייסורים עברתי – בבירקנאו, בצעדות המוות, במַטְהַאוּזֶן, אליו הגעתי באפיסת כוחות, ובגוּנְסְקִירְכֶן, ממנו שוחררתי, כפסע לפני המוות.
לאורך הדרך פגשתי אנשים טובים, אסירים יהודים כמוני, ומתוך בדידותנו הפכנו לקבוצה, למעין קהילה. החזקנו וחיזקנו זה את זה. יחד החלטנו כי לאחר השואה ישנו רק בית אחד לעם היהודי, ארץ ישראל.
בתום מסע נדודים והברחת גבולות, הצלחתי לעלות על אֹניית המעפילים "המעפיל האלמוני", שנתפסה על ידי הבריטים ומעפיליה נשלחו לקפריסין. בשנת 1947 עליתי ארצה, הצטרפתי, עם חברי, לקבוצת אלומות, שם זכיתי לראשונה להרגיש בית בארץ ישראל ולאחוז בנשק. שוב לא הייתי יהודי חסר אונים. עם הקמת צה"ל, התגייסתי לגולני, והפכתי לאחד מראשוני הלוחמים בגדוד 103. למספר שקועקע בבשרי באושוויץ נוסף עתה מספר חדש וגאה, מספר של לוחם בצה"ל. נלחמתי במלחמת העצמאות, נלחמתי במלחמת ששת הימים, נלחמתי במלחמת יום כיפור. זכיתי להקים משפחה במדינת ישראל. גם פה אנשים טובים, בהם פגשתי לאורך הדרך, הושיטו לי יד, כמנהג קהילות ישראל מאז ומתמיד.
אשתי, זיכרונה לברכה וילדי, כולם שרתו בצה"ל, נכדי התגייסו לשירות בגאווה, לצנחנים, לשריון, לגולני, לחיל הים, לחיל האוויר, למודיעין, ולוקחים חלק במלחמה.
אני עומד כאן לפניכם היום, כנציג הניצולים, שוֹרדי השואה, שרִידי קהילות ישראל המפוארות, שהתכנסנו מכל קצוות תבל, שתרמנו להקמת הארץ ולבניינה וקורא לכם, דורות העתיד – לזכור כי אין לנו ארץ אחרת, עלינו להישאר מאוחדים.
כי כוחנו באחדותנו!
חיים נוי
חיים נוי נולד ב-1929 בעיירה אויבֶּר בּיסטרה בצ'כוסלובקיה (היום באוקראינה) למשפחה אורתודוקסית ובה שבעה ילדים. אביו אברהם נוימן, שבא מפולין, היה חקלאי בעל אורווה, רפת וגידולים חקלאיים. האם רחל חלבה את הפרות ומכרה את החלב. חיים למד בבית ספר ממלכתי בצ'כית ואחר הצהריים למד בחדר ביידיש.
ערב מלחמת העולם השנייה סופחה העיירה להונגריה. ביוני 1941 ריכזו ההונגרים את היהודים בבית הכנסת. חיים ברח וחצה את הנהר יחף, ולעורו רק כותונת לילה. הוא רץ כעשרה קילומטרים עד הכפר הסמוך, אל בית דודו ודודתו, יוסף ופייגה אייזנר, והסתתר בחצרם.
באוגוסט 1941 נלקחו לקמנץ־פודולסקי הוריו וכל אחיו של חיים – מלבד נחום, אחיו הגדול של חיים, שלמד בחוּסט – ונרצחו שם עם עוד כ־23,000 יהודים.
יוסף נלקח לעבודות כפייה ב"שירות העבודה" ההונגרי. ב־1944 עברו חיים, דודתו פייגה וילדיה לחוּסט, ובאפריל נכלאו בגטו חוּסט. ביוני 1944 גורשו בני המשפחה לאושוויץ. חיים נשלח עם דודתו לכיוון תאי הגזים אך רצה להישאר עם אחיו נחום. הוא התגנב מתחת לרכבת, חזר לתור וממש לפני הסלקציה רץ אל נחום. חיים עבד בפינוי צואה וחפצי הקורבנות. הוא ניצל משלוש סלקציות. באחת מהן התחבא בצריף של שבויים סובייטים ופולנים, בין כלי העבודה, ובאחרת הסתתר בבור של צואה שהגיעה עד ברכיו. נחום נרצח בסלקציה אחרת.
בינואר 1945 הוצא חיים מאושוויץ בצעדת מוות. כעבור כשבועיים הגיע למחנה מאוטהאוזן. משם הוצעד למחנה גוּנסקירכן, ובו ישן על הקרקע הקפואה בלי שבא דבר מאכל אל פיו.
ב־4 במאי שחרר צבא ארצות־הברית את חיים. הוא אושפז בבית חולים בלינץ והוא חולה טיפוס. לאחר החלמתו נודע לו שדודו יוסף שרד בחוּסט, ועלה בידו להגיע אל יוסף. חיים הצטרף לקבוצת גורדוניה, עבר במחנות עקורים והגיע לנמל סֶט שבצרפת בדרכו לארץ־ישראל. בפברואר 1947 עלה על סיפונה של אוניית המעפילים "המעפיל האלמוני". הבריטים לכדו את האונייה וכלאו את חיים עם שאר המעפילים במחנה מעצר בקפריסין.
ב־1947 הועבר חיים לארץ־ישראל ונכלא במחנה עתלית. עם שחרורו הגיע לקבוצת אלומות בגליל, הוכשר בלחימה ושמר על נתיבי תחבורה, בהם הגשר ליד דגניה. במלחמת העצמאות שירת בגדוד 103 של חטיבת גולני. גם במילואים שירת במלחמות ישראל, ובכלל זה במלחמת יום הכיפורים, ולאחר סיום שירות המילואים התנדב לשרת חמש שנים נוספות.
חיים מילא תפקידים ניהוליים בחברת אגד במשך 34 שנים ולאחר מכן פעל בתור מורה דרך. במשך שנים ליווה משלחות לפולין של תלמידי תיכון, של חיילי צה"ל ושל אנשי כוחות הביטחון ושימש להם איש עדוּת.
לחיים ולחיה ז"ל, ניצולת שואה מפולין, שלושה ילדים, תשעה נכדים ונינה.
