כל ילד יודע מתי הוא נולד. מי הם אביו ואמו. מהו שם משפחתו. זכות זו נלקחה ממני. זה בתמצית סיפור חיי. ילדות תחת זהות אבודה.
במשך השנים הצלחתי לאסוף מעט מידע על הביוגרפיה שלי וּתְמוּנַת חיי נִרְאֵית כמו פאזל עם מעט מאד חלקים.
נולדתי בִּלְבוֹב ב-1941 וּשְׁמִי הוא כנראה אנה פינקלשטיין. זמן קצר לאחר כיבוש לבוב על ידי הנאצים הוריי הבריחו אותי מהגטו. הם מסרו אותי למשפחה נוצרית שהסתירה אותי בְּבֵיתָהּ כל תקופת המלחמה.
הייתי תינוקת ולכן אני לא זוכרת את הוריי הביולוגים. יש לי מעט זיכרונות מהמשפחה הנוצרית, המשפחה היחידה שהיתה לי בילדותי. המקור היחיד לַחֲוָיָה של אהבת אם.
בתום המלחמה הגיעו אל הבית זוג יהודים שהציגו את עצמם כהוריי האמיתיים. נלקחתי באחת מהמוכר והאהוב אל הלא נודע. נתלשתי מהאישה שגידלה אותי ושמרה עלי מכל משמר. מהאישה שאהבתי ושהיתה עבורי אם לְכָל דבר. לעולם לא אשכח את היום ההוא. רק מאוחר יותר נודע לי שאותו זוג לא היו הוריי האמיתיים.
לאחר שהות של כמה שנים בבריסל, הוריי המאמצים נפרדו ועליתי ארצה בגיל תשע עם אמי. היא נטשה אותי במחנה עולים בִּנְתַּנְיָה ואני נשלחתי לקיבוץ אפק. הסתובבתי בקיבוץ חסרת זהות ושייכות עד שאישה בשם שרה אביבי אימצה אותי והיתה לאם אוהבת – השלישית בְּמִסְפָּר.
שרה אביבי נטלה על עצמה את המשימה לחקור את שורשיי, ולחפש קרובי משפחה שאולי נותרו בַּחַיִּים. כך גיליתי בגיל 16 את יום הולדתי, העשרה באפריל 1941, ואת שמות הוריי: ברוניה פינקלשטיין לבית כץ ואברהם צבי פינקלשטיין, ילידי לבוב. הם נרצחו בגטו. זה כל המידע שמצאנו.
לאחר התיכון עזבתי את הקיבוץ ועברתי לִירוּשָׁלַיִם בה אני גרה עד היום. סיימתי את לימודיי הגבוהים בְּבֵית הספר לאחיות "הדסה", התחתנתי עם דוד ונולדו לנו שלושה ילדים, גלעד, יפתח וטל.
שנים רבות לא סיפרתי לאף אחד על עברי, כי לא חשבתי שיש בכלל מה לספר. גם לא ממש ניסיתי לחפש קרובי משפחה. השלמתי עם כך שלעולם לא אדע מי היו הוריי, וְכֵיצַד היה להם האומץ למסור תינוקת למשפחה זרה. השלמתי עם כך שלא אדע מי היו האיש והאישה שגידלו אותי בַּשָּׁנִים הראשונות לחיי, ושבזכותם אני חיה.
כמוני יש רבים. ילדים ניצולים, החבים את חייהם לְמַצִּילִים אלמונים לא יהודים הראויים להכרת תודה נצחית.
אני זכיתי לחזור לעם היהודי, כי באו לאסוף אותי בתום המלחמה. אבל יש ילדים שניצלו ואף אחד לא בא להשיב אותם חזרה לעם היהודי. לא נדע מה עלה בגורלם.
הסיפור שלי הוא געגוע לשייכות. זה גם סיפור של אופטימיות, גבורה והישרדות. לשמחתי אני פה יחד עם משפחתי – עם ילדיי ונכדיי, דורות ההמשך.
אני פה יחד עם ניצולי שואה אחרים. בנינו מחדש את חיינו, הקמנו משפחות, היינו לחלק מהמאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לְפִיתוּחָה. בנינו קריירה וחיים מלאים ועשירים, השתלבנו ברקמת החיים של החברה.
שתי נשים אלמוניות העניקו לי את חיי: אמי, היהודייה והמצילה שלי, הלא יהודייה. משפחתי ואני הן תוצאה של מעשה מופלא של אהבה, הקרבה וְחֶסֶד. אני מרגישה מבורכת לעמוד כאן היום, בַּטֶּקֶס הזה, בָּעִיר הזו, בִּמְדִינַת ישראל.
