הסלקציה הראשונה היתה כבר לפני 3,400 שנה. "הבה נתחכמה לו", אומר פרעה, "פן ירבו". המסקנה היתה: כל הבן הילוד - היאורה תשליכוהו, וכל הבת - תחיון. תינוק בן שלושה חודשים. ילד השואה הראשון, משה, עדיין אין לו את השם משה, נמצא בתיבת הגומא ביאור וחסידת אומות העולם הראשונה, בת פרעה, פותחת את התיבה. שימו לב למילים: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה. ותראהו את הילד והנה נער בוכה. ותראהו והנה נער בוכה." לא כתוב "ותשמעו". היא לא שמעה אותו. והוא ילד או הוא נער? הוא היה ילד. הוא היה רק בן שלושה חודשים. אבל הוא לא בכה כמו ילד, הוא בכה כמו נער מבוגר, עם אינסטינקט טבעי שאומר לו לא לבכות בקול. אל תסגיר את עצמך. אל תסגיר את אלה שסביבך בבית. הוא התרגל לבכות ללא קול. ותראהו את הילד, אובייקטיבית, והנה נער בוכה. וראוהו. היא ראתה את העווית. היא לא שמעה קול. והבינה. ותחמול עליו ותאמר "מילדי העברים הוא". ילד יהודי בוכה כאן.
אני זוכר עד היום, אני יכול להרגיש את הטעם, אם אני רוצה, בגיל חמש וארבעה חודשים, בעליית גג ברחוב ירוזלימסקה בפיוטרקוב, עשר נפשות בעליית הגג, הגרמנים נכנסים לבניין הריק לחפש באקציה הגדולה יהודים שמתחבאים. ואמא לרגע הזה היתה מוכנה ופיטמה אותי בעוגיות דבש שהכינה בבית כדי שפי יהיה מלא ולא אגיד את המילה "מאמא", ולא אגיד את המילה ולא אגיד מילה ושלא אבכה, כי עשרה אנשים לקוחים למוות. ונדמה לי, אולי זו אשליה, הבטתי בעיניה ואמרתי "אמא, זה מיותר. אני מבין את הארועים."
בגטו ורשה היה היסטוריון יהודי, ד"ר עמנואל רינגלבלום. הוא כותב: "אם יהיה סוף לתופת הזו ואם ירצו אי פעם להנציח לדורות הבאים את מה שהיה פה בגטו ורשה וירצו לתאר את הגבורה של הגטו, אני מציע להם לעשות אנדרטה" - לא כמו זו של רפפורט - "אנדרטה בדמותו של ילד יהודי, כי הוא הגיבור האמיתי של השואה." זאת כותב רינגלבלום.
אני זוכר גרמני אדיב, בחלק של הסגל בבוכנוואלד. היינו מגיעים אליו, חברי דודק שידלובסקי ואני, בגיל שבע וחצי. היינו ניגשים אליו. היה נותן לנו פרוסת לחם עם ריבה. חילקנו בינינו למחצית. הוא קיפל את המחצית שלו ושם בכיס הפיג'מה, להתחלק עם אביו לייבל, ואני חילקתי את המחצית שלי עם אחי נפתלי. מוישה פשיגורסקי מהבלוק שלנו, יליד פיוטרקוב איתי בבוכנוואלד, ילד כבן עשר, זוכר שבשבת הגדול, שבועיים לפני השחרור שלא ידענו שיבוא, חל היארצייט, יום הזיכרון של אביו. הוא רוצה להגיד קדיש עליו, ילד בן עשר. הרי אין לו סידור. אין סידורים בבוכנוואלד. והוא לא יודע בעל פה קדיש. עד שהוא מצא יהודי אחד, שאמרו לו, זה שעובד שם במחסן הבגדים, יש לו סידור. והוא בא אליו וההוא אומר לו: "אין לי". כנראה לא רצה לסכן את עצמו או הילד. ואז מוישה מוציא את מנת הלחם היומית, ואומר לו: "קח את הלחם ותן לי את הסידור לחמש דקות." הוא התחלק איתו בלחם. היהודי לא עמד מול הילד הזה, ונתן לו את הסידור. והוא חטף - באותה הזדמנות זו היתה שבת הגדול - והוא אמר את כל ההגדה של פסח עם המילים "והיא שעמדה לאבותינו ולנו."
אלה הניצולים. מיליון וחצי לא שרדו. גיבורים גדולים. מבריחים את עצמם. מפרנסים משפחות, בין גדרות התיל, מתחת לגדר, עוברים מכאן לחלק הארי הלוך וחזור. איזו תושיה, איזה אומץ לב, עם איזו נחישות, עם איזו גאווה יהודית. נתינת הלחם כדי להגיד קדיש על האבא. יש לנו עוד נער אחד שיושב במחשכים, נער קצת יותר מבוגר מכפי שהיינו אז, הוא יושב לא רחוק מפה בעזה ושמו גלעד שליט. הלילה הזה, ליל הזיכרון, אשר יד ושם הואילה לקבוע בסימן הילדים בשואה, שידעו ילדי ישראל להעריך את מה שיש לנו: בית לאומי, מדינה, חופש, ריבונות, זקיפות קומה, חוט שדרה. אנחנו רשאים וחייבים לנשק את כל אדמתה של הארץ הזו, שמעניקה את הזכות לזהות יהודית ולחיים מלאים בבית שלנו.
