נושא דבר הניצולים: יוסף מלמד

אני יליד קובנה אשר בליטא, שיהודיה נפלו קרבן בידי הנאצים ובידי הליטאים, איתם חיו ביחד משך מאות בשנים.

כאשר כבשו הסובייטים את ליטא, שנה לפני הפלישה הנאצית, הם פיזרו את הארגונים היהודיים, סגרו את העיתונות היהודית, השליכו לכלא את רוב המנהיגים הציונים, והגלו לסיביר אלפי יהודים. במקביל ברחו קציני צבא ליטאים לברלין, וכאשר החלה הפלישה הנאצית, שבו עם הכובש הגרמני לליטא והחלו ברצח היהודים. ביולי 1941 נדרשו יהודי קובנה לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו. כעבור חודש נסגר הגטו ובתוכו הצטופפנו כשלושים אלף יהודים. בתוך שלושה חודשים,במספר אקציות, נרצחו מעל 12.000 יהודים בגטו. רבים מאיתנו  נשלחו לעבודות כפיה ואוכלוסיית הגטו הלכה והצטמקה, וכך גם שטח הגטו שהוקצב לנו. למרות כל זאת  ברחנו מזון לגטו, סייענו לקשישים, לנכים, לחולים ולילדים, והתחלנו לארגן מחתרת בגטו. אחי אברהם ואני היינו חברי המחתרת. מטרתנו היתה להימלט מהגטו, להצטרף לפרטיזנים ביערות ולהלחם יחד עימם נגד הכובש הגרמני.

אך קובנה היתה רחוקה מבסיסי הפרטיזנים. היינו צריכים לעבור דרך ארוכה, בקרב אוכלוסייה ליטאית עויינת, המצויידת בנשק רב, שכוון נגדנו ולא נגד הכובש הגרמני. רוב קבוצות הלוחמים שיצאו מהגטו נפלו בקרבות עם הליטאים עוד טרם הגיעו לבסיסי הפרטיזנים. ידענו על כך, והיינו צריכים למצוא דרך בטוחה יותר. חברנו משה מוסל עבד במוסך של האס- אס בקובנה, והשיג מדי פעם מכונית צבאית. קבוצות של עובדים מקרב יהודי הגטו היו מגיעות לשער הגטו - לכאורה כדי לצאת לעבודה – והיו עולות לרכב שחיכה מחוץ לגטו, עם שקים מלאים בנשק ותחמושת שהשגנו תוך סיכון חיינו. ליד הרכב ניצבו שניים מאנשינו, לבושים במדי אס-אס. כאשר הגיע תורי, הגעתי למכונית הצבאית בעודי לבוש במדי אס-אס שהוצאו ממפעל של הגטו. ישבתי כל הדרך על דופן הרכב, לבוש מדי אס-אס, עד שהגענו אל הפרטיזנים.

ביקשנו לנקום את הדם הנקי של יהדות ליטא והיינו מוכנים לכל קרבן. ואכן, היו לנו קרבנות. ביער נפגענו רבות דווקא מידי הפרטיזנים הליטאים, שותפינו למאבק. יחס זה הבהיר לנו שמקומנו אינו בליטא ושעלינו לעשות הכל  כדי להגיע לארצנו, ארץ ישראל, כדי להיות שותפים בבנייתה.

לחמנו לשחרור וילנה והקמנו, ביוזמתנו שלנו, ללא עזרה מן החוץ, את ארגון ''הבריחה'', כדי להוציא את יהודי ליטא מארץ הדמים, כדי להביאם לארץ אבותינו. בעזרת חיילי הבריגדה ואנשי "המרכז לגולה", הצלחנו להוציא את רוב השרידים מליטא, לדרך שבסופה הגיעו מאות אלפים מאיתנו, ניצולי השואה, לארץ ישראל.

אני גאה על כך שהשתתפתי בהקמתם של מחנה המעבר ''דרור'' ליד בארי שבאיטליה, ובהקמת בית הספר ''אודים'' בסנטה מריה דה באני, בו קיבלו מאות ילדים, שרידי מחנות הריכוז, הכשרה מסורה ואוהבת בדרכם לארץ ישראל.

אנחנו, שרידי השואה, היינו שותפים לבנייתה ולביסוסה של מדינת ישראל, כל אחד בתחומו: בכלכלה, בהתיישבות, בביטחון ובתרבות. כל חיינו אנו נושאים את משא הזיכרון ועמלים להנחילו לדורות הבאים, בעזרת שותפינו - מוסדות ההנצחה וארגוני הניצולים.