אני, נעמי קאסוטו, ילידת שטרסבורג, בת 81, שורדת שואה, מספרת לכם מהבזקי זיכרונותיי מתקופת השואה.
הייתי ילדה בת 5, חיינו תחת משטר וישי בדרום צרפת.
אני זוכרת פחד,
אני זוכרת את הפנים האדומות של האיכרים,
אני זוכרת רגעים של רעב ודריכות שלא להיתפס.
אני גם זוכרת את הטבע, את הירוק,
הייתי מחפשת תמיד עלה תלתן עם ארבעה עלים, כי כילדה האמנתי שכאשר אמצא עלה כזה, תסתיים המלחמה.
ואני זוכרת את היד של אבא שלי, שהייתה מושטת אלי מגבוה, מלמעלה.
אבא שלי שבנה לי בית בובות בין העצים ולימד אותי לנגן בחלילית וקול הבס שלו מלווה אותי עד היום.
אבי זה היה לאו כהן, ממנהיגי תנועת הצופים היהודים בצרפת, איש ציבור אשר הקדיש את חייו לפעולות למען אחיו היהודים הנרדפים.
בפעולותיו סייע לפליטים היהודים שנסו על נפשם לדרום צרפת על טפם,
ארגן חינוך ותרבות עבורם,
ארגן מקהלות במחוזות דרום צרפת בהם שהו, וסייע להעברתם אל גבולות בטוחים יותר.
אבי, ביצע תפקידים מחתרתיים נוספים שהוטלו עליו ולא בחל באף משימה להצלת בני עמו היהודים.
פעמיים יכול היה להימלט מגורלו.
בראשונה יכול היה לעלות לארץ ישראל עם הוריו אך בחר למלא את שליחותו בצרפת בקרב הקהילות היהודיות.
בשנייה, בשנת 1944, עת מחתרת הצופים היהודית הצרפתית ארגנה פעולות הצלה למשפחות והברחתן לשוויץ, ובהן גם משפחתנו שמנתה את אמי רחל, אחי אריאל ואחותי אביבה. אבי בחר להפקיד את חיינו בידי אחרים ולהיפרד מאתנו על מנת להישאר ולסייע בהצלת נוער יהודי, תוך סיכון חייו שלו.
אני מרשה לעצמי לצטט קטע זיכרונותיה של אמי:
"ערב שבת בחורף, בחוץ היה גשם ורוח סערה....
בדיוק כשהדלקתי את הנרות הוא נכנס יחד עם השבת, או שהשבת נכנסה יחד אתו... וישב אתנו ליד שולחן השבת.
שרנו והייתי מאושרת. אחרי האוכל לאו אמר לי שהציעו לו להעביר קבוצת צעירים אל מעבר לגבול הצרפתי ועלי להחליט אם יקבל את התפקיד שהטילו עליו או לא....
הייתי יכולה להגיד לא? אל תלך, תישאר אתנו?
לא יכולתי, אמרתי לו - לך! וקרעתי לי את הלב...."
כעבור זמן, עם התגברות הרדיפות אחר היהודים בדרום צרפת,
משפחתנו הוברחה לשוויץ
ואבי, שנותר בצרפת לסייע לנוער יהודי, ואף הצליח להציל עשרות מהם, נתפס תוך כדי המשימה, נכלא והועבר למחנה המעבר דראנסי.
גם בדראנסיארגן את הילדים שהופרדו בכח מהוריהם, לפעילות של שירה וסיפורים, על מנת להקל את שהותם במחנה.
מדראנסי הועבר למחנה אושוויץ וממנו למחנה שטוטהוף שבצפון פולין, ממנו לא שב.
אני עומדת לפניכם היום, כניצולת שואה, בתו של לאו כהן,
אשר פעל למען סולידריות יהודית, הציל יהודים בתקופת השואה ושילם על כך בחייו.
לפני שנפרד מאימא, כך סיפרה, אמר לה: "ואם אני לא חוזר מן התפקיד הזה, תביאי אַת את הילדים לארץ ישראל, תתחתני שוב ותבני בית בישראל..."
מורשתו של אבי, שחלם לעלות לארץ ישראל, היא לפעול למען סולידריות, ואחדות יהודית. לחנך דורות לעתיד של עשייה משותפת בבניין ארץ ישראל. להתגבר על המחלוקות הנטועות בינינו ולהמשיך להתפתח ביחד, כעם יהודי בארצו ישראל.
זכיתי להקים משפחה ובה ילדים, נכדים ונינים המכים שורשים בארצנו לדורי דורות
חזונו של אבא התגשם!
