ברצוני לדבר על שמות – לא בשם הניצולים, שכל אחד מהם יכול להשמיע את קולו, אלא בשם המתים, אף שלא הסמיכו אותי לכך. קודם כל על שם אותו יום, שבפתחו נאספנו כאן: "יום השואה והגבורה", שהוענק לו בימי הילדות של מדינת ישראל, כאילו אלה שני דברים נפרדים, שואת ששת המיליונים הנרצחים מכאן וגבורת האוחזים בנשק, המורדים, הפרטיזנים. מכאן – ולא היא, הגבורה היא בתוך תוכי השואה, חלק בלתי נפרד ממנה: גבורה של אמהות שלא נפרדו מילדיהן אף שיכלו להציל את עצמן, של בנות ובנים שלא היו מוכנים לזנוח את הוריהם בשעה קשה, של רופאים ואחיות שטיפלו בחולים על אף הסכנה הנוראה לעצמם, גבורת כל אחד ואחד שניסה להקל על סבל הזולת, של כל אחד שנאבק על המשך החיים עד לצאת נשמתו. אני מקווה שבבוא היום נהיה אנחנו, הישראלים, בוגרים במידה מספקת לקרוא ליום הזיכרון הזה, גם רשמית, בשם הראוי לו: יום השואה.
ועוד דבר, קודם כל בשם המתים, אך גם בשם עדי הזמן החיים עדיין: לזעוק נגד השימוש במונחי השואה במסגרת מאבק פוליטי, כאן ועתה, בין יהודים: יודנריין ויודנראט, נאצים ויודו-נאצים, גבולות אושוויץ, סמלים של צלב קרס ומדי ס"ס המוטחים על ידי יהודים כנגד יהודים מטעמים פוליטיים – הם חילול השואה אמיתי. לא נגינת ווגנר ולא שואה כחומר ביד היוצר כואבים, מביישים, מקומיים, אלא השימוש במונחי השואה בחיים הפוליטיים במדינת יהודית. מכחיש שואה או משווה זה או אחר באירופה או באמריקה מרגיז, מדאיג, יש להילחם בו, אבל השימוש במונחים של התקופה הנוראה בתולדות העם היהודי בפי יהודים או בעם יהודים נגד יהודים הוא בלתי נסבל ובלתי נסלח. הרי במילון העברי לא חסרות מילות גנאי וקללות מחוץ לתחום השואה.
כאשר הוענק למוסד להנצחת השואה השם "יד ושם" לא היו עדיין מחשבים, איש לא היה יכול להעלות על הדעת רישום מיליוני שמות הנספים. אכן, בעיניי זהו מפעל ההנצחה הגדול מכולם: לשמור על שמם, זכר קיומם של היחידים שנספו בשואה. מספר ששת המיליונים הוא בערפל סמיך שלא רואים בו מאומה: שלושה מיליון ומאתיים אלף שמות של קורבנות השואה במחשב, מעל מיליון דפי שמות שכבר שמורים ביד ושם ומאות האלפים שעוד יתווספו, הם הם המצבה היחידה לאלה שלא זכו לקבר, הם העדות היחידה שנותרה מאדם שהפך לעפר ואפר. עוד מעט לא יהיה מי שיישא את זיכרון היחידים, ההורים, האחים, החברים, שרואים עדיין את פניהם, שומע את קולם, חש את קרבם, מפעל הנצחת השמות ימשיך לשאת את זכר קיומו של היחיד, שמו, תאריך ומקום לידתו, זמן ומקום מתו, לעתים רק משוער, כאשר עדי הזמן, הניצולים ואלה שנמלטו טרם שואה ילכו לעולמם.
רק זאת אומר בשם הניצולים ואולי, מוטב, בשמי: בימים קשים אלו, כאשר מקדימים בנים את הוריהם במותם, כאשר רואים בעיתונים ועל מסכי הטלוויזיה את פניהם הצעירים, החייכנים של קורבנות הטרור, חוזרות המחשבות לעתים קרובות יותר לאותם ימים קשים לפני שישים שנה ושואבות מהם כוח: אחרי מלחמת העולם השנייה לא עלינו ארצה, רבים כלוחמים במלחמת העצמאות, מתוך הנחה שנחיה כאן בביטחון, אלא עלינו לחיות בין יהודים, במדינתם, לא להיות עוד לעולם מיעוט נסבל או נסבל בקושי או לא נסבל בכלל בין העמים. וזה נשאר הדבר החשוב גם כיום: לחיות במדינה יהודית. אולי אי פעם נזכה אנחנו או צאצאנו לחיות גם בשלום ובביטחון במדינה יהודית, אך כל עוד הדבר אינו ניתן, חייב כל אחד מאתנו להמשיך כל כמה שאפשר במעשי היומיום שלו, בעבודתו, בשגרת חייו, כי יש בה משענת. כיום זוכים התמונות, ציורי הילדים, השירים, היצירות המוסיקליות שנוצרו בתקופת השואה בהתעניינות, בהערכה בעולם, אולם מעבר לערכם האומנותי יש בהם מסר לימינו: לעבוד, ליצור, לאהוב, לגדל ילדים, לשמוח מדבירם קטנים, לקוות, לא להרים ידיים, לראות – גם במציאות קשה – את יופי היומיום. אולי רק זאת אפשר ללמוד מאתנו, הניצולים: שכל יום הוא מתנה, שהזכייה הגדולה איננה בהגרלות ולא במיליונים – אלא בחיים.
