אני זהבה רוט לבית ברודמן, הניצולה והשורדת היחידה ממשפחתי.
הדברים שאומר בפניכם היום, מייצגים ודאי רבבות ילדים כמוני שנעקרו מסביבתם המשפחתית המגינה והאוהבת, הושלכו לסביבה עוינת והפכו לילדים של "אף אחד".
בשנת 1942, היינו בגטו בוכניה, הורי - משה וחנה ברודמן ואחי בן ציון, מוקפים בדודים ובני דודים וכן סבא וסבתא. על אף שנעקרתי ממשפחתי בגיל 7, שמורים איתי זיכרונות מילדותי המוקדמת ביותר - עוד לפני פרוץ המלחמה ועל אחת כמה וכמה לאחר מכן.
זכיתי לגדול במשפחה חמה שחינכה את ילדיה באהבה בתנאים בלתי נתפסים, למצוות, דרך ארץ והלכות חיים.
שרדנו מאקציה לאקציה. האימה והפחד, הפכו לבני לוויה שלי למשך שנים רבות .האקציה הגורלית החלה לפנות בוקר. הגרמנים ועוזריהם הקיפו את הגטו. כולם נצטוו לצאת למגרש המסדרים. בניסיון להציל את ילדיה מהאקציה, שלחה אותנו אמא לבית אחותה, דודתי רניה, שמגוריה נחשבו מוגנים יותר. מפוחדים רצנו בין הבתים. אני בת 7 ואחי בן ה-8 והגענו אליה בשלום. דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים ומיהרה לצאת למגרש המסדרים, בתקווה שלא נתגלה. אולם, גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו וזרק אותנו בבעיטות לרחוב. המעמד הזה הביא עלי חולשה ורפיון חושים. אחי אבד לי והרי היה עלי לשמור עליו. (אז עוד לא ידעתי שהוא אבד לנו לעולם). עמדתי מאובנת, ללא יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים, לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיוונינו ואני, אנא אני באה. כך עד רדת החשכה. כיצד ניצלתי איני יודעת. בחסות החשכה עשיתי את דרכי הביתה. הורי שרדו. הדבר הראשון ששאלו אותי: איפה אחי בן ציון ולמה לא שמרתי עליו. המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על שהחיים שלי לא נועדו עבורי. אני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי, תוך צפייה מתמדת לעונש. עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.
לאחר האקציה היה הגטו "נקי" מילדים - "קינדר פריי" לכן מצאו עבורי הורי בחיפוש אחר ישועה, מסתור, בו ישבתי בחושך, מפחדת מן הצפוי. דודתי רניה, מתוקף עבודתה, נפגשה לעתים עם פולנים שבאו לקנות חפצים. היא שמה לב לאישה אחת בעלת מבט חומל. היא שאלה אותה ברמזים, בידיעה ברורה שהיא מסכנת את חייה, האם תהיה מוכנה גם לקנות פריט אחר - להוציא מהגטו ילדה, בתמורה הולמת. התוכנית הייתה שאכנס לארון בגדים שהפולנייה קנתה. ומחוץ לגטו אשתחל ממנו ואמתין לה שתאסוף אותי. חזרו איתי על המסע הזה פעמים רבות. כדי להעניק לי אומץ, הבטיחה לי אמא שתבוא בעקבותיי, בידיעה ברורה שאין לכך כל סיכוי.
הגיעה שעת פרידה. מה אומרת אם היודעת שלא תראה שוב לעולם את ביתה בת ה-7?! איזו משנה סדורה תעניק לה ברגעים מבהילים אלה? משפטה הראשון היה ביידיש: "די זולסט נישט פארגאסן אז די ביסט אה יידיש קינד". אל תשכחי שאת בת ישראל, יהודייה. והוסיפה בפולנית: "תשאפי תמיד להגיע לפלשתינה". זכרי את תאריך הלידה שלך. אם תרצי לזהות יהודי, תגידי לידו בשקט את המילה "עמך". יהודי יגיב ותוכלי להיעזר בו. אך גוי, לא יבין ולא יאונה לך רע. את התפילות והברכות שאת יודעת, שמרי בלב. את הפסוק שאומר לך עכשיו, תשנני בעת צרה: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
בעיני רוחי אני חוזרת למחוזות אלה ובעיקר למעמד המצמרר הזה. תחילה בעיני ילדה נעזבת, נעקרת מהורים ומשפחה ללא שייכות לאיש. ילדה של אף אחד. רק כשבגרתי ונעשיתי לאם, התפניתי רגשית לראות אותה - את אמי באותם רגעים. חושבת מה הרגישה, על מה חשבה, ומהיכן שאבה את תעצומות הנפש, הנחישות והתעוזה, להטיל עלי את השליחות להמשך קיומו של עם ישראל.
תכניתם הנועזת של הורי ודודתי התנהלה כמתוכנן... ומרגע זה החלה מלחמת הקיום שלי. בשל עברי הקשה והמורכב, חששתי שלא אמצא בתוכי את היכולת ליצור קשרים משמעותיים אנושיים עם זולתי. כיצד אלמד לפתח רגש של חמלה? מתי אתחיל שוב להאמין בבני אדם ואסמוך על כוונותיהם? האם אסכין להיות רעיה ואם? מי יורני? עם כל זאת ולמרות חששותיי, הקמתי בע"ה בית ומשפחה בישראל. את היסודות של מה שיש בי נטעו בי הורי, בשנות ילדותי. ועל כן החלטתי לעסוק בחינוך בגיל הרך. תחילה כגננת, כמורה במכללה לגננות ואחר כך כמפקחת על גני ילדים תוך כתיבת תכניות לימודים המתייחסות ליחס שבין אדם לחברו ולבוראו.
החיסרון והכאב קיימים, אבל נחמתי היא בנס תקומת העם והמדינה ובבניין האישי שלי - במשפחתי. בעלי יוסף חיים, ילדי ובני זוגם, נכדי וניני כן ירבו. זכיתי לקיים את צוואתה של אימי חנה ושל אבי משה הי"ד. נלחמתי על קיומי הפיזי ועל זהותי הרוחנית. שרדתי והגעתי לפלשתינה. נשארתי ילדה יהודייה, וגידלתי דורות של ילדים יהודיים. את ילדי שלי ואת ילדי ישראל.
