יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ד (2014) עומד בסימן מצבם של היהודים בשנת 1944 – לפני 70 שנה בדיוק. הביטוי "על קו הקץ", מתוך הפואמה שמחת עניים של נתן אלתרמן, מבטא את התחושה ששררה בקרב יהודי אירופה באותה שנה, כאשר הם היו נתונים בעיצומו של מירוץ כפול שחייהם תלויים בו. מצד אחד ערים הלכו והשתחררו מעולה של גרמניה הנאצית, ממזרח וממערב, כמו וילנה ומינסק, ורשה וריגה, בלגרד וסופיה, פריז ורומא; הצבא האדום התקדם והלך, הפצצות בעלות הברית של המערב המשיכו וכתשו את גרמניה, והנחיתה שלהן בנורמנדי הטתה את הכף עוד יותר. מצד אחר באותה השנה ממש שולחו יהודי הונגריה לאושוויץ, חוסלו הגטאות בלודז' ובקובנה על שרידי יושביהם, והחלו צעדות המוות מן השטחים ששוחררו אל לב מה שנותר מן "הרייך השלישי". זו הייתה שנה שבה הכול היה מונח על כף המאזניים של הזמן, והשאלה ששאלו את עצמם יהודי אירופה שנותרו הייתה אם יגיעו הצבא האדום ממזרח ובעלות הברית ממערב לפני שיגיעו הגרמנים לרצוח את מי שעדיין נותרו בחיים. או כדברי המשורר: לאיזה קו קץ יגיעו קודם? המאורעות שטפו ובאו בזה אחר זה והביאו עמם שאלות כבדות.
![יהודים עומדים בתור לקבלת כתב חסות שוויצרי. "בית הזכוכית", רחוב ודאס 29, בודפשט, 1944](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/08.jpg "יהודים עומדים בתור לקבלת כתב חסות שוויצרי. "בית הזכוכית", רחוב ודאס 29, בודפשט, 1944")
יהודים עומדים בתור לקבלת כתב חסות שוויצרי. "בית הזכוכית", רחוב ודאס 29, בודפשט, 1944
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1544/7
במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה והחלו מיד בהכנות לשילוח המהיר והמאורגן ביותר שידעה קהילה יהודית כלשהי: מאמצע מאי גורשו יותר מ-430,000 יהודים מהונגריה, כמעט כולם לאושוויץ, ורובם נרצחו בה בתוך חודשיים. נקודת האור באותה שנה הייתה תחילת החזרתם של שרידי המגורשים מטרנסניסטריה, ארץ גזרה בדרומה של אוקראינה. בערך באותו זמן החלו בני נוער ציוני, פעילים יהודים אחרים ודיפלומטים מארצות ניטרליות להאיץ את פעולות ההצלה בבודפשט, ובזכותם שרדו יותר מ-100,000 יהודים מהונגריה. עם זאת ביוני נתפסו ושולחו יהודי האי היווני קורפו, וביולי חוסל גטו קובנה שבליטא. האידאולוגיה הנאצית, שבמרכזה השאיפה הבוערת לרצוח כל יהודי באשר הוא, הולידה מאמצים כאלה גם בשנה האחרונה למלחמה, בשעה שהגרמנים היו צריכים לגייס את כל כוחותיהם ללחימה בחזיתות והיו זקוקים בדחיפות לכל רכבת שתעביר ציוד ותחמושת ולכל זוג ידיים שעדיין יכלו לעבוד ולייצר בעבורם נשק שיסובב את גלגל המלחמה לטובתם.
ביוני 1944 הופצו בעולם "הפרוטוקולים של אושוויץ" – דין וחשבון מפורט שכתבו רודולף ורבה ואלפרד וצלר, שני צעירים יהודים שהצליחו לברוח מאושוויץ והראשונים שחשפו את מקומו המרכזי של המחנה במערכת ההשמדה. כעבור זמן קצר, עם שחרור מיידנק, מחנה העבודה וההשמדה שליד לובלין, התגלו בפעם הראשונה תאי גז שלמים. התיעוש של ההרג, הטכנולוגיה שהופעלה בשירות האידאולוגיה, היכולת לבצע פשעים בסדר גודל כזה בסתר במשך זמן רב – כולם עדיין מטרידים ומעיקים – סוף-סוף התגלו. לנוכח המאורעות טבע המשפטן היהודי רפאל למקין ב-1944 את המונח "רצח עם", ג'נוסייד, והשתתף בניסוח האמנה למניעתו שאישר האו"ם ב-1948.
באוקטובר 1944 מרדו באושוויץ אנשי הזונדרקומנדו, הקבוצה שעליה הוטל תפקיד התופת של טיפול בגופות המומתים, ופוצצו אחד מתאי הגזים בחומר נפץ שהבריחה אליהם קבוצת נשים יהודיות צעירות. מנין לקחו אנשים ונשים שהתענו במחנה הנורא את הכוח להתארגן, לחבור זה אל זה, לבחור את שעת הכושר ולקוות לשעת הניצחון?
אירועים אלו נמצאים בלבו של המתח שבין חיסול לשחרור, מתח שהיה שאלה של חיים או מוות עבור היהודים שחיו אז על קו הקץ.
