"מדברים כאן הרבה על כתיבת יומן. כל אחת סבורה שיש המון דברים שצריך לתעד, דברים שאינם מתרחשים בחיים הנורמאליים [...] ואף על פי כן, לא פעם מתחשק לקחת עיפרון ולעשות בו משהו, לרשום מקצת ממה שמונח במעמקי הלב, חותר בלי מנוח במעמקים ומתחת לסף ההכרה".
כך כתבה ביומנה אסירה צעירה שהייתה כלואה במחנה לעבודת כפייה. ואכן, במשך כל שנות השואה לא פסקה הכתיבה האישית והיצירה, ויהודים רבים שהיו כלואים בגטאות ובמחנות, מסתתרים במחבוא וביערות, העלו על הכתב, על פיסות נייר שהשיגו בעמל רב, את תחושותיהם בעת שעולמם חשך עליהם והם הופקרו לרצח עם.
הרצון לספר ולהעלות את קורותיהם על הכתב לא נתעורר עם השחרור. הכמיהה לתעד, לרשום ולשמר את הכרוניקה של הסבל ליוותה את רובם, ולעתים קרובות הם סיכנו את חייהם. עמנואל רינגלבלום וחבריו הניחו את היסוד לאיסוף ולתיעוד מסודר בהקימם את ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה. במכתבים, ביומנים וברישום ההתרחשויות היום-יומיות ציינו הכותבים את החשיבות שבחשיפת העולם למידע על הזוועות שחוו.
הכתיבה שימשה גם מעין בריחה מן המציאות שמסביב, ממראות ההרג ומן העינויים, מן החומה שסגרה עליהם ומן הכבשן שעשנו היתמר מעליהם. היא הביאה עמה נחמה ואישור שהם בני אנוש והעניקה להם כוחות נפש להמשיך ולהתמודד עוד יום ועוד יום. ניצול שואה שמצא מחבוא לאחר שנרדף חודשים ארוכים כתב: "שוב יכולתי לכתוב ולכתוב, רק שלא יחסר נייר [...] הנייר והעיפרון אפשרו לי להתנתק, עזרו לי להתנתק, עזרו לי להיזכר למשך מספר שעות מי הייתי [...]". לא פעם הייתה הכתיבה ערובה לשפיות דעת, והיא שימשה גם צוואה, דברים אל מי שחיו מחוץ לטווח הסכנה ואל הדורות הבאים: "למען תדעו".
עם סיום המלחמה חשו השורדים צורך עז למהר ולמסור עדות ולספר על מסכת הכאב והסבל שהיו מנת חלקם. הם המשיכו במתן עדות מפורטת לפני ועדים מקומיים שהתארגנו באופן ספונטני כדי לתעד את האסון הגדול ומסרו עדות במחנות העקורים ולפני ועדות לחקירת פשעי הנאצים ועוזריהם שהחלו לפעול באירופה. בעלונים, בדפי מידע ובעיתונים שהניצולים החלו להוציא לאור, דוגמת "דאס נייע לעבן" או "פאן לעצטען חורבן", הם סיפרו על קורותיהם בפרקי זמן שונים בגטו או במחנות, על הקלגסים, על דמויות של יהודים ומצילים שהשאירו בהם רושם מיוחד, על צעדות המוות ועל רגעי השחרור וצירפו עדות לעדות כדי להניח יסוד לארכיונים שיתעדו את השבר הגדול. בכל ארצות אירופה החלו לתעד הן כדי להבין הן כדי למנוע שכחה והשכחה. ביטוי מיוחד לעדויות הניצולים ניתן גם במשפטים רבים אחרי המלחמה שנשפטו בהם בני אנוש שאיבדו צלם אנוש. הם חשו שעליהם לתאר בדייקנות את קריסתם של ערכי מוסר, שמא יבחר העולם לשכוח. אחד הניצולים תיאר זאת במילים האלה: "[...] איזה קול פנימי משך אותי, דחף ללא הפסק. קרעי זיכרונות שנשארו מאותם ימים [...] משהו הציק לי ותבע, שאת מלחמת החיים שלי [...] לא אפקיר לשיני הזמן האכזרי, לבל יצליח לדחוף לתהום הנשייה לפחות את האמת הערומה [...] או במקרה הטוב לטשטש את דמותה ולהפכה לזיכרון מעורפל [...] יהיו נא קרעי זיכרון אלה נושאי אמת אותנטית [...]".
בעקבות הפרסום בעיתוני העקורים והעדויות שהושמעו במשפטים הראשונים, החלו לצאת לאור סיפורי חיים. כבר בשנת 1945, שנת סיום המלחמה, ראו אור יותר מ-30 ספרי זיכרונות של ניצולים. בחלוף השנים ראו אור יותר מ-5,000 ספרי זיכרונות, ועשרות אלפי עדויות תועדו בכתב, בהקלטות קוליות ובסרטים, בזכות יוזמתם של יחידים ושל ארגונים להנצחת זכר השואה כמו יד ושם בירושלים, שם קיים האוסף הגדול ביותר של עדויות ניצולים, CDJC והקרן להיסטוריה חזותית של השואה.
מהי חשיבותם של היומן, של הרשימה, של העדות, של הרישום?
ערכם רב, וכל אחד מהם מוסיף לנו נדבך נוסף של מידע על תקופת השואה – פיסה קטנה המתוספת למעשי הרצח ההמוניים שבן תמותה אינו יכול להבין. דווקא הסיפור האישי המתאר את האירועים מנקודת מבט אישית ובשפה המובנת לקוראים ולמאזינים, הוא שמאפשר לנו להזדהות עם הקרבן ולהתמודד עם הבלתי נתפס. הלוא להבין לא נוכל. העדויות הללו מספרות לנו את הסיפור מנקודת המבט של הקרבנות, ובכך הן מחזירות לקרבנות את דמותם ואת זהותם ומראות שהיהודים הם בני אדם ולא מושא של שנאה רצחנית. הן מסייעות להמחיש את המראות, את הריחות, את הפחדים ואת הזעזועים שחוו הקרבנות ומלמדות על דרכי התגובה של היהודים.
כיום נהפכו העדויות האישיות הללו לסוגה (ז'אנר) משפיעה בספרות השואה ובהוויה הישראלית, והן תורמות ליכולתנו אנו – הדור הנוכחי והדורות הבאים - להזדהות עם מי ששרדו והניעו רבים מאתנו לפעול להנצחת זכר קרבנות השואה. ניצולי השואה, בעבר ובהווה, הם שותפים בשימור הזיכרון ובהנצחה ומרבים להעיד באוזני בני נוער וחיילים ומתלווים אל המשלחות היוצאות למסעות זיכרון. הניצולים המוסרים עדות אישית פועלים גם למען הנצחת התרבות העשירה של העם היהודי שהוכחד, ולנו, המאזינים להם ומוציאים לאור את סיפוריהם, יש חלק פעיל בשמירה על שלמותה של שלשלת הזיכרון: "למען יידעו דור אחרון".
