ביום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה, בטקסים "לכל איש יש שם", תוקרא רשימה ארוכה של שמות ילדים שנרצחו בשואה. רק כמה תצלומים חיוורים של ילדים יחידים נותרו בידינו, ומעיניהם השואלות והמאשימות בוקעת זעקתם של מאות האלפים שלא זכו להגיע לבגרות ולהגשים את זכותם לחיות, לחלום חלומות, לאהוב, לשחק ולצחוק.
הילד היהודי ידע אכזריות מהי כבר ביום הראשון לעליית הנאצים לשלטון, תחילה בגרמניה ואחר כך בכל מדינה שנכבשה או שהייתה לבעלת בריתה של גרמניה הנאצית או סופחה אליה. הוריו ומשפחתו לא תמיד יכלו להעניק לו את הביטחון וההגנה שכל הורה מבקש להעניק לילדו. הוא הופרד מחבריו הלא יהודים וגורש מבית הספר הממלכתי. הוא ראה את אביו מאבד את הזכות לפרנס את משפחתו ולא אחת היה עד להתדרדרות התא המשפחתי לתהום הייאוש.
עם פרוץ המלחמה וההחמרה במדיניות האנטישמית גבר סבלו של הילד היהודי: רבים נידונו לסבל הנורא של חיים בגטו, בקור, ברעב ובמחלות. שם, מנותק מהעולם, חי הילד היהודי בצל טרור ואלימות אין-סופיים. לא אחת הוא נאלץ לקבל עליו תפקידים חדשים במשפחתו המתפוררת ולעתים היה למפרנס של בני ביתו. ילדים מבריחים היו לדמויות מרכזיות בחיי הגטו בשל חשיבותם בהישרדות משפחותיהם.
הנריקה לזוברט, משוררת יהודייה, כתבה שיר הלל למבריח הקטן והנועז שחרף כל הסכנות התמיד בחיפוש אחר מזון למשפחתו, וכך סיימה את שירה:
לא עוד אשוב אלייך [אימא]
[...] ורק על השפתיים
תקפא דאגה אחת:
מי לך, יקירת הנפש,
מחר יביא עוד פת.
נפשם של הילדים יצאה אל ילדותם שלפני המלחמה. דוד רבינוביץ, ילד מכפר ליד קילצה, הספיק לכתוב ביומנו באוגוסט 1940: "במשך ימי המלחמה אני לומד בעצמי בבית. כאשר אני נזכר שהלכתי לבית הספר, אני רוצה לבכות".
כשהחלו השילוחים להשמדה, תהום נפערה בחיי הילד היהודי. ברחבי אירופה ילדים יהודים ברחו, הסתתרו והופרדו מהוריהם ומיקיריהם. היו שמצאו מקלט בבתים של אנשים טובים ובעלי מצפון או אומצו. היו שמצאו מחסה במנזרים, בפנימיות, גם ביערות ובכפרים, או שוטטו כחיות בר נרדפות. היו שזכו לעזרה של אנשים רחמנים, והיו שנאלצו לסמוך רק על תושייתם ויוזמתם שלהם. רבים נאלצו לחיות בזהות בדויה, בהמתנה ובגעגועים אין-סופיים לשובם של ההורים. לעתים הם היו צעירים כל כך כשהופרדו מהוריהם, עד ששכחו את שמם האמיתי ואת זהותם היהודית. רבים נאלצו להתרגל לחיות בשקט, ללא רשות לנוע, לצחוק או לבכות ולעתים אף ללא הזכות לדבר. עם השחרור שאלה ילדה אחת את אמה: "אימא, המותר כבר לבכות?"
אך לא כל הילדים זכו למצוא מקום מסתור ומקלט, ורבבות נתפסו ושולחו אל מחנות המוות. בשל גילם הצעיר היו רבים מהם לטרף הראשון של מכונת ההשמדה. כמעט מיליון וחצי ילדים נספו בשואה.
בכל מקום שנמצאו – בגטו, במסתור ואף במחנות – לא ויתרו הילדים על רגעים של רוח ילדות. די היה בהפוגה קצרה מרעב ומחרדה, ומיד נשמע צחוק, קטטות פרצו, ורגליים קטנות רדפו אחר כדורים עשויי סחבות. בפינת החדרים הצפופים, גם במסתור הקודר ביותר, ליטפו ילדים וילדות את בובותיהם ואת חיות הפרווה שלהם – לעתים הרכוש היחיד שנשאר מהעולם שאיבדו לעד. אִתם יכלו לחלום על עולם טוב יותר, על שיבה למשפחה ולילדות האבודה, ולפניהם יכלו לפתוח את סגור לבם.
עם תום המלחמה נפתח פרק חדש של תקווה אך גם של כאב על הילדות האבודה ועל המשפחה שנעלמה לעד. לרבים החלה אז החזרה לזהות האישית והיהודית, תהליך של קשיים וייסורים. "העוד נותרו יהודים בעולם?" "מי אני?" שאלות מעין אלו היו מנת חלקם של ילדים רבים שהמלחמה הפרידה אותם באכזריות ממשפחותיהם ומקהילותיהם. אט-אט יצאו הילדים ממקומות המסתור, מהיערות ומהמחנות והחלו בתהליך שיקום ארוך וכואב. על אף הצלקות הם ביקשו לבנות מחדש את חייהם. והיו ילדים אשר לא חזרו לחיק היהדות ולא זכו לשוב ולהתאחד עם בני משפחתם.
אולם פרק חייהם הקצר של מיליון וחצי נפשות רכות תם. לרבים מהם לא נותר אפילו זכר, ואין מי שיבכה את מותם.
