חנה אברך
ב-19 באוגוסט 1942 החלו הגרמנים הנאצים בחיסולם של כ-8,000 היהודים שנותרו בגטו קוֹבֵל שבווֹלין. חלקם הגדול נורו למוות עוד באותו היום באתר הרצח בּיחוֹב הסמוך לעיר ואת היהודים שניסו לחמוק מהאקציה ונתפסו ריכזו הנאצים בבית הכנסת הגדול של קוֹבֵל. הם הוחזקו במקום כמה ימים בלי מזון ובלי מים ובתנאי תברואה קשים. לנוכח ודאות המוות הקרב רשמו היהודים על קירות בית הכנסת את דבריהם האחרונים לזיכרון עולם. יש שכתבו עדויות וצוואות, אחרים הותירו את שמותיהם לצד מכתבי פרדה וקריאות לנקמה. אישה אחת בחרה לכתוב: "היה שלום עולמי היפה - בשעת חיי האחרונה. ידידתך, חנה אברך." במילותיה האחרונות הצליחה חנה להנציח משהו מאהבת החיים שלה.
דיוקנה של חנה אברך עולה מדף עד, דף הרישום המיוחד של יד ושם, שמילא אודותיה גיסה. מדף העד מתברר כי היא נולדה בעיירה ויֶז'בּניק לאביה מנחם מנדל טננבאום ולאמה שרה פייגה. חנה הייתה מורה במקצועה. היא נישאה ליוסף, שהיה אף הוא מורה בבית הספר "תרבות" בעיר מגוריהם, ויחדיו גידלו את שתי בנותיהם, פרידה ולאה. חנה הייתה בת 34 בהירצחה. בארכיוני יד ושם מצויים מקורות נוספים השופכים אור על משפחת אברך ועל דמותו של יוסף, ובכלל אלה תצלום שבו הוא נראה יושב בחברת צוות מורי הגימנסיה היהודית בקובל. תיק ארכיוני אחר חושף מידע על רגעיו האחרונים של יוסף: ניצולים העידו כי בשעת ההוצאה להורג צעק אברך לעבר המפקד הגרמני שגם אם הם יהרגו את כל היהודים מפלת גרמניה בוא תבוא. הקצין ירה בו והרג אותו בו במקום.
מילותיה האחרונות של חנה אברך, הרישום בדף העד והמקורות הארכיוניים מעלים את דמותם של שני אנשים שהנאצים ביקשו להשמידם, משיבים להם את זהותם ואת קולם בבחינת "לחלץ תווי פניהם".
חיסולה של קהילת קובל ומחיקת כל זכר לקיומם של חיים יהודיים במקום היו חלק מאידאולוגיה שיטתית של הגרמנים האנצים להשמדת העם היהודי. אחרוני יהודי העיר, שחרתו את שמותיהם וצוואותיהם על קירות בית הכנסת, פעלו בניגוד גמור למזימה הנאצית וביקשו להיזכר.
השאיפה הזאת התגשמה עם הקמתה של רשות ממלכתית לזיכרון השואה והגבורה – יד ושם, שבה הוקם מפעל רישום שמותיהם של ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה. בקריאה למילוי דפי עד כתב יושב ראש הנהלת יד ושם דאז, פרופ' בן-ציון דינור: "בל יימצא אף איש אחד היודע את שם אחיו ואחיותיו, קרוביו, מוריו וחבריו, ידידיו ומכריו, שנשמדו – שלא ירשום אותם בספר. השם הוא מקור הכוח – יד ושם. כוח האומה הוא בזיכרונה, בכושר זיכרונה – זהו מותר האדם".1 פרופ' דינור קרא ליחידים להנציח את זכר בני משפחותיהם ומכריהם ברוח מצוות "זכור" היהודית וכביטוי לצורך האנושי להנציח את הפרט ואת הקהילה.
לייב רוכמן, יהודי יליד העיר מינסק מזוֹביֶצקי שבפולין, חי במסתור, באסם, עם עוד ארבעה אנשים במשך שנתיים בקירוב. בתקופה הזאת החליט לכתוב יומן כדי לזכור ולהיזכר. "מורי ורבותי", רשם רוכמן, "בני אדם שלאחר המלחמה! אני יודע, כי לא תשימו זר על קברי [...] והרי לא תדעו מקום קבורתי. כשם שאני איני יודע את מקום קבורתם של אמי, אחותי ואחי ושל כל מכרי, שעפר מותם שפות בכל השדות ובכל הגנים [...] לא חושש אני מפני כתיבה כזאת. חושש אני שמא אחלל, חלילה, את זכרם של הקדושים השכוחים. שבעוד עשר שנים, ואולי אפילו פחות מכך, לא יעלה את זכרם שום אדם. לא את זכרם ולא את זכרו של החורבן האיום".2
עוד בעיצומה של השואה חשש רוכמן שלא ייוותרו עקבות ממשיים לרצח ולנרצחים. ביומנו ביקש להציב גלעד לקרבנות כדי שבחלוף הזמן זכרם לא יספה ודמותם לא תימוג.
העיון בדפי העד שביד ושם מעלה את דיוקנם של מיליונים מבני העם היהודי בבחינת "לכל איש יש שם". כל קרבן היה עולם ומלואו. כל אדם נשא עמו את סיפור עברו ומורשת קהילתו, את הווייתו ורוח משפחתו ואת עתידו שנגדע. "לא שישה מיליון יהודים נרצחו, אלא שש מיליון רציחות היו, ובכל פעם נרצח יהודי".3 כך הצהיר אָבֶּל הרצברג, ניצול מחנה ברגן-בלזן שביקש להדגיש את האישי והאנושי בכל אחד מאותם קרבנות. הם היו בני אדם, בעלי שם, שאיפות, אהבות – עולם מלא. יהודים שמצאו את עצמם נרדפים ולא אחת עומדים על סף התהום בבדידות אכזרית. חשיפת זהותם ועולמם של הנרצחים מספרת את תולדות השואה כסיפור אנושי שאפשר להזדהות עמו וללמוד ממנו.
חילוץ תווי פניהם של הקרבנות באמצעות האיסוף, התיעוד, ההנצחה והחינוך לא זו בלבד שהוא מנציח את זכרו של העולם שאבד אלא הוא גם תורם תרומה של ממש לעיצובו של עולם חדש ומתוקן. החיבור הנעשה באמצעים האלה לאדם וליחיד היהודי מאפשר לדורות שלאחר השואה לצקת משמעות להתמודדות המשליכה על חיינו ומעצבת את זהותנו.
