"אנו מצהירים שביום 7 ביולי 1944 ניתנה הוראה לפינוי הגטו של שאוולי. אנחנו רוצים שיידעו הדורות הבאים את שמותינו: שמואל מינצברג, בן שמעון, מן העיר לודז' (פולין), אשתו רייזלה לבית זאקס, מווייגובה, פייגלה זאקס אחותה ופרידלה ניסלביץ' מווייגובה, בת נחום צבי. אנחנו לא יודעים לאן מגרשים אותנו. בגטו מחכים 2,000 יהודים לפקודת היציאה. גורלנו אינו ידוע. מצב הרוח שלנו נורא. הלוואי שתיכון מלכות ישראל במהרה בימינו" (שמואל מינצברג, 7 ביולי 1944, ערב חיסולו הסופי של גטו שאוולי). מכתב זה נמצא במקום שבו עמד בזמנו גטו שאוולי, והוא אחד מני מכתבים וציוויים רבים שהותירו קרבנות השואה, קולם האחרון בטרם נדמו לנצח.
מתוך המחנות, הגטאות ובתי הסוהר ובדרך לגיא ההריגה, לא פעם על פיסות נייר מזדמנות, ניסו האסירים להעביר אל קרוביהם ואל ידידיהם ידיעות מקוטעות על גורלם ועל גורל קהילתם, לעתים במילות סתר וברמזים כדי להערים על הצנזורה הקפדנית. מכתבים רבים הושארו במקומות המחבוא ונתגלו רק לאחר המלחמה. רבים אחרים זרקו המגורשים מרכבות הגירוש בלי שידעו בוודאות לאן פניהם מועדות, ומכתבים אחרים נשלחו על ידי שירות הדואר הרשמי או באמצעות בלדרים. במקרים ספורים חלפו עשרות שנים עד שהגיע המכתב ליעדו.
חלק מן הכותבים ידעו במידה זו או אחרת כי הם הולכים לקראת מותם. במכתבים אחרים באה לידי ביטוי תחושת חוסר ודאות נוראה בצד תקווה שאולי בכל זאת יינצלו. בחלק מן המכתבים מושם דגש בציון עובדות כגון תאריכים, שמות ואירועים – למען יידעו הדורות הבאים. במכתבים אחרים יש מסרים אישיים לבני משפחה, לקרובים ולידידים.
בדרך כלל יש במכתבים הפרדה ברורה בין הגורל האישי שנחרץ ושאינו בידי הקרבן, לבין הגורל המיועד לדור העתיד של העם היהודי. רבים מן הכותבים האמינו בהמשכיותו של העם היהודי וציפו מילדיהם או מקוראי המכתב להמשיך ולהגשים את דרכם ואת מורשתם, ולעתים אף ביקשו מהם שיעלו לארץ ישראל. באמונתם הבלתי מעורערת בקיום עתיד לעם היהודי הם היו מודעים לחשיבות המסר שלהם לדורות העתיד, כפי שאפשר ללמוד מדבריו של אב מסלובודקה: "החלטתי להשאיר לכל הפחות אי אלו ידיעות לנשארים אחרינו, למען תדעו את כל אשר קרה לנו מן המקור הראשון". בדברים אלו גלומה צוואה לזיכרון היסטורי, לזכור את כלל הקרבנות. והיו כותבים שביקשו לזכור אותם בזיכרון אישי, ב"יארצייט" (יום האזכרה השנתי). אב ממזרח ליטא מצווה: "תהיו בריאים, אלה הם דבריי האחרונים. היום הוא 21 בדצמבר 1941, וזה צריך להיות יום היארצייט".
ליארצייט משמעות מיוחדת המתבטאת ברעיון ההמשכיות. היארצייט מצווה להמשיך בחיים מתוך רצון לחיות ומתוך תקווה ומצווה לזכור ולשמור על צלם אנוש. צו הזיכרון הזה מגלם בתוכו גם את צו הנקמה, לא נקמה שממוקדת ברוצח, אלא נקמה שמבליטה את הקרבן שחייו נגדעו. כך היא קריאתה הנואשת לנקם של נערה צעירה: "שלא ישכחו את זו שנגזר עליה למות בהיותה בת תשע עשרה".
בתלמוד נאמר: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת – אבדה תקוותו" (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות סג, ב). הקרבנות הלכודים בשאול ההוא, אפילו אם ידעו שזו אשליה, דחקו את הייאוש בתקווה לחיים. אך היו קרבנות שתקוותם צמחה מתוך רגש ביטחון, כפי שהביע אלמוני שזרק מכתב מתוך הרכבת אל הבלתי ידוע והצהיר שהכול יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהוא יחזור.
ויש שתקוותם נבעה מרגש האהבה: אהבת הרע ובן הזוג, אהבת הילדים, אהבת האדם ואהבת ארץ ישראל הם שנתנו את הכוח לשאת את הסבל. רגינה קנדט, ילידת בלגרד, כתבה אל בעלה מקס: "סבלתי מאוד, אבל עמדתי בכך מפני שהאמנתי באלוקים הטוב ומפני שאהבתי הגדולה לך, מוצ'יק, נתנה לי כוח [...] לא אהבתי איש בעולם כולו כמו שאהבתי אותך, לכן גם אתה חייב להיות חזק וסבלני, יום אחד יבוא סוף גם לזה [...] אני כותבת זאת רק למקרה שלא אנצל, אבל יש לי הרגשה שנשוב להתראות".
בין שנכתבו מתוך תקווה, בין שנכתבו מתוך רצון לנקמה ובין שביקשו להעביר מסרים, המכתבים האחרונים והצוואות שהושארו משמשים מצבת זיכרון לדורות הבאים להמשכיות ולחיים של תקווה.
