עַם אחד לא השתתף בפרץ השמחה הכללי – העם היהודי. בשבילו איחר הניצחון לבוא. יום השחרור שאליו נכספו היהודים במשך שנות השואה היה לרוב ליום של משבר וריקנות, של הרגשת בדידות קשה, עת התחוורו ממדי החורבן האישי והציבורי כאחד.
במאי 1945, עם כניעתה של גרמניה הנאצית, התברר שכשישה מיליוני יהודים נרצחו – כשליש מן העם היהודי כולו. הניצולים היו פזורים ברחבי אירופה: עשרות אלפי ניצולים מהמחנות ומצעדות המוות שוחררו בידי חיילי בעלות הברית על אדמת גרמניה ובמקומות אחרים והיו במצב גופני ונפשי ירוד ביותר. אחרים הגיחו לראשונה ממקומות המחבוא שבהם הסתתרו במשך זמן רב, השילו מעליהם את הזהויות הבדויות שאימצו להם, חזרו מהארצות שאליהן ברחו או יצאו מתוך קבוצות פרטיזנים ומצבאות הברית שאליהם חברו ושבמסגרתם גם השתתפו בקרבות לשחרור אירופה. בעקבות ההסכמים המדיניים שנחתמו בתום המלחמה החלו לחזור בהדרגה מערבה למעלה מ־200,000 יהודים פולנים אשר שרדו בשטחי ברית־המועצות בזמן המלחמה.
למחרת השחרור ניצבו לפני השורדים שאלות נוקבות: היכן יוכלו להרגיש בטוחים? מי ממשפחותיהם ומקהילותיהם נותרו בין החיים? כיצד אפשר לחזור לחיים רגילים, להקים בית ולבנות משפחה – והיכן: האם על אדמת אירופה או במקום אחר? כיצד לשמר ולהנציח את הנספים? האם לנקום במבצעי הפשע הנורא?
לפני השחרור חשבו יהודים רבים שהם היהודים האחרונים שנותרו לפלֵטה. עם השחרור יצאו הניצולים לחפש אחר בני משפחה, קרובים וחברים מתוך תקווה שאולי ניצלו. רבים החליטו לחזור למקומות מגוריהם מלפני המלחמה, אך המפגש עם הבית שאבד היה קשה מנשוא. במקומות רבים שאליהם חזרו, נתקלו הניצולים ברתיעה ובהמשך רדיפות, ואפילו בדנמרק, שמרבית יהודיה ניצלו בזכות הלא־יהודים, נתקלו הניצולים באנטישמיות במזרח אירופה נפגעו יהודים רבים ובפולין נרצחו בשנים הראשונות לאחר המלחמה למעלה מ1500 יהודים בידי האוכלוסייה המקומית. האירוע הבולט ביותר היה פוגרום קיֶלצֶה, התנפלות רצחנית שהתרחשה ביולי 1946, ובה נרצחו 42 יהודים, מהם שרידים אחרונים ממשפחותיהם, ורבים אחרים נפצעו.
פוגרום קיֶלצֶה סימן נקודת מפנה בתולדות שארית הפלטה בפולין וביטא בעיני רבים את חוסר התקווה לחידוש החיים היהודיים במקום. בחודשים שאחריו התגבר מאוד זרם היוצאים ממזרח אירופה ומדרומה שניסו בדרך־לא־דרך לנוע מערבה ודרומה. צעירים יהודים התגייסו לסייע לתנועת המונים זו, אשר כונתה 'הבריחה' והתמקדה בעיקר בארגון המעבר לאזורי השליטה של הבריטים והאמריקנים בגרמניה מתוך מטרה לעלות ארצה. בהגיעם לאזורים אלה חברו הבורחים לעשרות אלפי ניצולים יהודים שהשתחררו במרכז אירופה, ויחד התרכזו במחנות עקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. המחנות הללו הוקמו לא פעם באתרים ששימשו זמן קצר קודם לכן מחנות נאציים, ובהם ברגן־בלזן, בוכנוולד ועוד.
פעילותם של אנשי שארית הפלטה במחנות העקורים ביטאה את מאמציהם של הניצולים לחזור לחיים לאחר המלחמה. כבר בימים ובשבועות הראשונים לאחר השחרור החלו הניצולים להתאושש ולהתארגן, על־אף האֵבֶל, מצבם הפיזי הירוד והקשיים המרובים. הם הקימו משפחות חדשות, יסדו הנהגה עצמית ומוסדות חינוך וסעד לילדים ולבני הנוער, הוציאו לאור עשרות עיתונים וכתבי עת, אספו עדויות על גורל היהודים בשואה ונעשו גורם חשוב במהלכיה של התנועה הציונית. ניצולים אחרים חזרו למרות הכל לארצות מוצאם והחלו במאבקים להחזרת רכוש ולהשבת ילדים שהוסתרו בימי הכיבוש הנאצי והתייתמו.
בד בבד, לצד אותם שנשארו בביתם שבאירופה, ביקשו רבים לעזוב את ארצות אירופה ולהגר למקומות שבהם יוכלו לשקם את חייהם ולהקים את בתיהם בבטחה. כשני שלישים מאותם הניצולים שביכרו שלא להישאר באירופה בתום המלחמה בחרו לעלות לארץ־ישראל. ואולם העלייה הייתה כרוכה במאבק בשל המדיניות שנקטו שלטונות המנדט הבריטי, שלא אִפשרו את כניסתם של הפליטים לארץ. בניסיון לפרוץ את ההגבלות התארגנה יציאה בלתי לגלית ולשם כך חברה תנועת 'הבריחה' עם מפעל ההעפלה, אשר החל כבר לפני המלחמה, על מנת להעלות ניצולים ארצה דרך נמלי הים התיכון אל ארץ ישראל. עוד כשליש מן הניצולים שבחרו לעזוב את אירופה היגרו לארצות הברית, לאמריקה הלטינית, לדרום אפריקה, לקנדה ולאוסטרליה.
ההעפלה והעלייה לארץ ישראל וההגירה למדינות אחרות היו לניצולים שלב חשוב בתהליך שיקומם. עם זאת, לא כל הניצולים הצליחו להיחלץ מהריסות חייהם ולבנות שוב את עולמם ואת עתידם. מקצתם היו חולים מדי או לא מצאו בקרבם את תעצומות הנפש לשוב לחברה ולאנושות שבגדו בהם. קולם של אלה לעיתים לא נשמע, והם נותרו בבדידותם, כלואים ביגונם.
ניצולים רבים תרמו, איש - איש בדרכו, לבניית עולם טוב יותר לעצמם, לילדיהם ולדורות הבאים, שלא ידעו את מוראות השואה. הם בנו משפחות, הקימו קהילות, והיו פעילים במגוון תחומים ומקצועות. בין השאר הם אף הקימו מסגרות ארגוניות וחוקיות שנועדו למנוע הישנות פשעים כדוגמת השואה.
במִנשר הניצולים שקרא לראשונה ניצול השואה צבי גיל בכ"ט בניסן תשס"ב, 11 באפריל 2002, בטקס שחתם את הכינוס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות", נאמר:
על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאובדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועַמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.
ואכן רבים מן הניצולים הטביעו חותם בל יימחה בקהילות שבהן השתלבו או בקהילות שהקימו מן היסוד, וטביעות אצבעותיהם ניכרו ועודן ניכרות בכל התחומים, במסגרות יהודיות ובמסגרות כלליות: במחקר ובהנצחת השואה, באקדמיה ובמדע, בביטחון, בבריאות וברווחה, בתקשורת ובעיתונות, בחברה ובחינוך, בתרבות, בספרות, באמנות, במערכת המשפט, בתעשייה ובכלכלה וכן בשיקום עולם התורה והחיים הדתיים לגווניהם.
