התאומות יהודית ברנע וליה הובר לבית צ'נגרי נולדו בשנת 1937 בעיירה שומיו (סילגישומליו) שבטרנסילווניה. בשנת 1940 סופחה טרנסילווניה להונגריה, וביוני 1942 גויס האב צבי בכפייה לפלוגות העבודה היהודיות בחזית הרוסית, ובהן נספו עשרות אלפי יהודים. עם הכיבוש הגרמני, במרס 1944, הוחרם רכושם של בני המשפחה, רבות מזכויותיהם נשללו, והם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב. במאי 1944 גורשו יהודית וליה עם אמן לגטו שומיו וביוני 1944 גורשו לאושוויץ עם רבים מבני משפחתן. מכל בני המשפחה שגורשו לאושוויץ שרדו רק יהודית, ליה ואמן, מרים-רחל. מכיוון שהיו תאומות זהות, בחר אותן יוזף מנגלה לניסוייו הרפואיים הידועים לשמצה. "היינו יפות ולבושות כל כך יפה, ואז מנגלה אמר: 'טוב', כי בדרך כלל הוא רצה ילדים מבוגרים יותר, כי ילדים קטנים צורחים ובוכים, ואנחנו בכינו הרבה", הן מספרות.
באושוויץ שמרו יהודית וליה על קשר הדוק. "אימא לא תמיד הייתה אתנו, היו לנו זו את זו, ודי היה אפילו לתת יד". חברותיה של האם הזהירו אותה שתמות אם תוותר על מנת הלחם שלה, ואז לא יהיה מי שיטפל בתאומות, אך האם לא יכלה לשאת את רעבונן של הילדות. מדי לילה הייתה מתגנבת לביתן שהיו בו התאומות, למרות האיום בעונש מוות, ונותנת להן את מנתה הדלה. לעתים היו עכברושים אוכלים את מנותיהן של הבנות. "בבוקר חמקתי אל הילדות, עוד בטרם קמו, והוצאתי אותן להתרחץ, יהיה מזג האוויר אשר יהיה. יחד התרחצנו, סרקתי את שערותיהן במסרק צפוף כדי שלא יחלו בכינמת כי בלאגר די היה בכך כדי לקחת אדם לגז", אמרה האם.
מנגלה נהג לעתים תכופות להקיז דם מגופן של יהודית וליה. באחת הפעמים שעשה בהן ניסוי רפואי, התפרצה האם לצריף והתחננה לפניו שלא יעשה את הניסוי. בתגובה הוזרקה לה זריקה שהביאה אותה אל סף המוות וגרמה לה להתחרש לצמיתות.
הבנות והאם שרדו סלקציות רבות, ובינואר 1945 שחרר אותן הצבא האדום. לאחר המלחמה שבו השלוש לעיירתן ובאוגוסט 1945 פגשו את האב ששרד ממחנות רבים ושב ממחנה גונסקירכן. האב צבי סיפר: "אשתי דאגה כל הזמן להראות להן את תמונתי, שלא ישכחו אותי". בשנת 1960 עלו השתיים לישראל עם הוריהן.
ליה נישאה לז'אן, ולהם שני ילדים ושבעה נכדים. יהודית נישאה למשה, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.
