עובדיה ברוך נולד בסלוניקי ב-1922 למשפחה של שבעה ילדים. המשפחה התגוררה בשכונה היהודית הברון הירש, ועובדיה ואחיותיו למדו בבית ספר עברי.
ביוני 1942 הוחלו חוקי הגזע על יהודי יוון. מאות יהודים, ובהם עובדיה, נלקחו לעבודת פרך בקרבת סלוניקי. השכונה נסגרה בגדר ובמגדלי שמירה והפכה לגטו. ב-15 במרס 1943 צוו תושבי הגטו לארוז את מיטלטליהם ולקנות כרטיסי רכבת לכיוון אחד. בבוקר צעדו היהודים בשורות לתחנת הרכבת והוכנסו לקרונות משא לבהמות - מאה איש בקרון, בעמידה, ללא מזון, מים ושירותים. בתום שבעת ימי מסע הגיהינום הגיעו ב-2:00 לפנות בוקר לאושוויץ. דלתות הקרונות נפתחו, פרוז'קטורים האירו בעצמה, חיילי אס-אס ושוטים בידיהם צרחו, הצליפו באנשים והשליכו אותם לרציף. בהמולה איבד עובדיה את בני משפחתו ולא שב לראותם. עובדיה היה בין ארבע מאות הבחורים שעברו את הסלקצייה של מנגלה. הם הובלו ברגל לאושוויץ 1 והוכנסו למקלחות. ידיהם קועקעו במספרים, והם הולבשו במדים המפוספסים.
הקבוצה היוונית שבה היה עובדיה נשלחה לעבודה, ועקב עבודת הפרך, התנאים הקשים וההתעללויות שרדו רק חמישה אנשים. הוחלט להשמיד גם אותם, אך אסיר יווני צעיר ודובר גרמנית, יעקב מאסטרו, הצליח להצילם באמתלה שמדובר בבעלי מקצוע. ההתחזות נחשפה במהרה, ועובדיה ספג מלקות קשות.
במחנה עובדיה התאהב בצעירה סלוניקאית, עליזה צרפתי. האהבה נתנה לעובדיה טעם לחיים. אולם מאוחר יותר דרכיהם נפרדו.
בינואר 1945 נשלח עובדיה לצעדת המוות לגרמניה. הוא הוצעד לדכאו, משם למאוטהאוזן, לגוזן 1, לגוזן 2 ולמלק. ב-5 במאי 1945, כשהוא מזה רעב, אספו אותו שני חיילים אמריקנים והעבירוהו באלונקה לבית חולים. לאחר שהתאושש הוחזר למאוטהאוזן, שם רוכזו יוונים אחרים, והוא שב ליוון עם אחדים מהם בקיץ 1945.
באחת מרשימות הניצולים שפורסמו בסלוניקי ראה את שמה של עליזה. הוא איתר אותר והציע לה נישואים אף שידע שאין היא מסוגלת ללדת כתוצאה מניסויים רפואיים שבוצעו בה באושוויץ. הם נישאו ועלו לישראל בעלייה בלתי חוקית. למרבה הפלא, עליזה הרתה. התברר כי אחד הרופאים חס עליה ולא עשה בה ניסוי שימנע ממנה להרות.
עליזה נפטרה לפני שמונה שנים. שלוש פעמים בשנה עובדיה מתלווה לקבוצות תלמידים לפולין ומספר את סיפורו. הוא רואה בנסיעות אלו שליחות: לספר את הסיפור שוב ושוב, שלא יישכח לעד. לעובדיה שני ילדים, חמישה נכדים ושתי נינות.
