פאני בן עמי נולדה ב-1930 בבאדן-באדן בגרמניה להירש וליוהאנה-חנה אייל. עם עליית היטלר לשלטון ברחה המשפחה לפריז. לבני הזוג אייל נולדו עוד שתי ילדות, אריקה וז'ורז'ט, וכאשר השניים יצאו לעבוד, שמרה פאני בת החמש על אחיותיה הקטנות.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, נאסר האב. לאחר הכיבוש הגרמני במאי 1940 נשלחו פאני ואחיותיה לבית הילדים שאטו דה שומון בעזרת אוז"ה, ארגון סיוע לילדים יהודים. פאני הייתה דמות אם לאחיותיה הקטנות ולילדים אחרים במעון.
ביולי 1942 פוזרו ילדי בית הילדים בגלל הלשנה ובואם של גרמנים לאזור. באביב 1943 הגיעה פאני לליון כדי לבקר את אמה וגילתה שהאם נאסרה. פאני ניגשה לבית הסוהר ואמרה לסוהרים: "שחררו את אמי. היא לא גנבה ולא רצחה. אין סיבה שהיא תהיה פה". הסוהרים איימו שיכלאו גם אותה, אבל פאני ענתה: "תכלאו. בין כה ההורים שלי בכלא. אתם לא צרפתים אמיתיים אלא בוגדים. אתם יודעים מה עושים עם בוגדים!" הסוהרים נדהמו מעוז לבה. האם שוחררה.
אוז"ה העביר את פאני ואת דודתה להרי האלפים. כאן החלה פאני לסייע למחתרת. היא הביאה לחם לאנשי מחתרת ביער, ולאחר שצותתה לשיחת טלפון של סוחר מקומי, הזהירה אותם מפני פשיטה צפויה של הגרמנים. אוז"ה ביקש להבריח את פאני לשווייץ עם קבוצת ילדים. אמה ליוותה אותה לאוטובוס ואמרה: "מי יודע אם נתראה שוב". פאני לא ראתה עוד את אמה.
קבוצת הילדים הובלה בידי נער בן 17. כאשר התקרבה הקבוצה לאזור הגבול התמלא הנער בהלה בגלל הנוכחות המסיבית של הגרמנים באזור וסירב להמשיך. בלית ברירה לקחה פאני פיקוד והבריחה את הילדים ברכבת דואר לאנמאס. משם ניסתה הקבוצה להגיע לגבול במשאיות, אך התגלתה בסריקה של המשטרה הצרפתית (הז'נדרמריה). הילדים נכלאו ונחקרו, אך פאני הצליחה להבריח אותם דרך חלון השירותים. בחוץ ציוותה פאני על הילדים לצעוד תוך כדי שירה כדי שלא לעורר חשד, כאילו היו בחופשה. הקבוצה ברחה ליער ופאני הצליחה להבריח אותה לשווייץ.
לאחר המלחמה נודע לפאני שהוריה נרצחו. פאני ואחיותיה חזרו לצרפת. כאשר פנתה לעירייה בבקשה לקבל אזרחות צרפתית, פגשה פאני לוחם מחתרת שהכירה. "פאני הצילה 150 אנשים", אמר הלוחם המשוחרר לפקידים. "היא לא תשלם עבור האזרחות. היא תקבל אזרחות בכבוד". על פעילותה במחתרת הוענק לפאני אות לגיון הכבוד, אך היא סירבה לקבלו.
ב-1956 עלתה פאני לישראל. לפאני ולבעלה בנימין ז"ל שני ילדים ושישה נכדים.
