מניה ביגונוב נולדה בשנת 1927 בעיר טפליק שבאוקראינה, הצעירה מבין שלושת ילדיהם של נחום ופרימה.
ביוני 1941, מיד עם פלישתם לברית המועצות, החלו הגרמנים ברצח המוני של יהודים באמצעות ירי במאות אתרי רצח שונים. באופן זה נרצחו מאות אלפי יהודים. ביולי כבשו הגרמנים את טפליק ושלחו תושבים מהעיר לעבודות כפיה, ביניהם את מניה ואמה. ב-27 במאי 1942 ריכזו הגרמנים חלק מעובדי המחנה, בהם מניה ואמה, והחלו להעלות אותם על משאיות. לאחר שאמה של מניה הועלתה על משאית, הטיח אחד הגרמנים את מניה אל הקיר והיא איבדה את הכרתה ונותרה על הקרקע. המשאיות נסעו ליער הסמוך וכל היהודים שהיו עליהן נרצחו ביריות, בהן אמה של מניה.
לאחר שהכרתה שבה אליה, הועברה מניה בין מחנות עבודה שונים. מאחד המחנות נמלטה עם חברתה אסתר והן שבו לטפליק. בטפליק מצאה מניה את אביה בין אנשי מקצוע יהודים, שהוחזקו על ידי הגרמנים למטרות עבודה. קבוצת אנשי המקצוע שילמה למקומי על מנת שיוביל את מניה וחברתה לגטו ברשד שבטרנסניסטריה, לשם הגיעו בספטמבר 1942. בגטו נאלצו להתמודד עם תנאי מחיה קשים – רעב וקור. בחורף חלתה מניה בטיפוס. ב-1943 הגיע גם אביה של מניה לגטו, אך היה חולה ונפטר בפברואר 1944, שלושה שבועות לפני שחרור האזור בידי הצבא האדום.
לאחר השחרור שבה מניה לטפליק, שם התאחדה עם אחיה ואחותה. מניה נישאה לנפתולי ביגון, ששירת בצבא האדום ושרד במחנות שבויים הודות לכך שהסתיר את יהדותו. כששב נפתולי מהשבי, נאסר על ידי הסובייטים מכיוון ששבויים לשעבר נחשבו על ידי השלטון הסובייטי לבוגדים. רק ב-1954, לאחר מותו של סטאלין, שוחרר נפתולי, אך נפטר שבע שנים לאחר מכן בגיל 39. מניה עבדה כאחות בבית חולים, וגידלה לבדה את בתם אדית.
מניה פעלה לשימור זכרם של יהודי טפליק שנרצחו בשואה. מיד עם תום המלחמה החלה לכתוב את קורותיה של קהילת יהודי טפליק. היא תיארה כל בית בו חיו יהודים לפני המלחמה ותיעדה את שמותיהם וקורותיהם של כל הדיירים היהודים בכל בית, ואם שרדו – את קורותיהם אחרי המלחמה. את המידע, כולל תרשים של העיירה, העבירה לארכיון יד ושם. מניה מילאה עשרות דפי עד להנצחת זכרם של בני עירה שנרצחו בשואה. היא כתבה מאמרים על קהילתה ופרסמה אותם בעיתונות הרוסית. כמו כן הייתה פעילה בקבוצה שדאגה להקמת אנדרטת זיכרון ליהודי טפליק ולקיום טקסי זיכרון במקום.
בשנת 1992 עלתה מניה לישראל עם בתה ושתי נכדותיה. מניה ביגונוב היא אשת עדות ואלפי תלמידים, סטודנטים ומורים, שמעו את קורותיה בתקופת השואה.
