יצחק בירן

יצחק בירן (בירנבוים) נולד ב-1935 בכפר דרצ'ינטי שברומניה לאמו קלרה הלד ולאביו בנימין, אך בינקותו כבר היו הוריו גרושים. ביוני 1941 שהה יצחק בחופשה אצל דודו זליק בעיירה בובוביץ'. בליל נסיגת הסובייטים רצחו בני הכפר את יהודי המקום, ובהם דודתו של יצחק, אתל. יצחק ודודו זליק התחבאו בליל הרצח בשדה תירס ליד ביתו של הדוד. למחרת נתפס גם זליק ונרצח.

יצחק גורש לטרנסניסטריה בשיירת עגלות. כשעברה השיירה ליד צ'רנוביץ, קפץ יצחק מהעגלה וברח לבית אמו. בסוף 1941 גורשו יצחק ואמו לגטו מוגילב פודולסק ליד נהר הדנייסטר, שם לקה יצחק במחלת הטיפוס. אמו טיפלה בו והוא החלים, אך גם היא חלתה ובינואר 1942 נפטרה. כדי לשרוד היה יצחק רועה בקר ונאלץ לקבץ נדבות ואף לגנוב. לאחר מכן התחבר לחבורת יהודים שהתחבאו ביערות וסייע להם להשיג מזון. הוא היה גונב מזון וסחורה מכפריים, ממפעלים וממשאיות המובילות סלק סוכר ומדי פעם היה נתפס ונענש בידי שוטרים אוקראינים.

בשנת 1944 נשלח יצחק ברכבת לבוטושן שברומניה, שם נקלט בבית יתומים. לאחר מכן אימץ אותו גדוד תותחנים סובייטי. כשהצטוו החיילים להרחיקו מהיחידה, הגיע יצחק לצ'רנוביץ ונפגש עם אביו בנימין, שהוא לא הכיר עד אז, ועם אחותו מצד אביו טובה (גיטה) שנולדה ב-1941.

בסוף 1945 עברה המשפחה לעיר ביטום שבפולין, שם נקלט יצחק בתנועת הנוער דרור. הוא קיבל חינוך ציוני ונפגש עם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. "בתנועת הנוער חל השינוי הגדול בחיי: לימודים, שפה עברית, ציונות, ארץ ישראל וסוציאליזם", הוא מסביר. עם קבוצת הדרור עבר יצחק לאינדרסדורף שבגרמניה וב-1947 הגיע לצרפת, שם עלה על אניית המעפילים "אקסודוס". כשהגיעה האנייה לחופי ארץ ישראל ביולי 1947, נכלאו המעפילים, ובהם יצחק, וגורשו למחנות עקורים בגרמניה. באפריל 1948 עלה יצחק לארץ ישראל באנייה "קדמה". הוא הגיע לחיפה בליל כיבוש העיר בידי ההגנה, נשלח לעפולה ומשם הגיע במשוריין לקיבוץ עין חרוד. בקיבוץ הופרד מקבוצת עליית הנוער ושולב בקבוצת בני המשק בכיתה ז'.

בעידוד מוריו משה כרמי ומשה טבנקין השקיע יצחק בלימודיו, שיפר את שליטתו בשפה העברית ולמד לעבוד בחקלאות. הקיבוץ וחבריו השפיעו על אופיו. נחום גור אריה לימד אותו להפעיל מכונות ולנהוג בכלי רכב חקלאיים והקנה לו מוסר עבודה גבוה. מאיר הר-ציון הסמיך אותו להוביל עדר כבשים לבדו. "עין חרוד שיקם אותי ועשה ממני בן אדם", אומר יצחק.

ב-1953 התגייס יצחק לצה"ל. הוא היה טייס בחיל האוויר, פיקד על טייסת במלחמת ששת הימים והשתתף בפעולות עלומות רבות. לאחר שחרורו מצה"ל היה קברניט ובוחן באל-על. בשנת 2000 יצא יצחק לטיסתו האחרונה – לוורשה ובחזרה: "מבחינתי זו סגירת מעגל". בעת האחרונה הוא פועל בפרויקט "מתקומה לשחקים" שבו נאספים סיפוריהם של אנשי צוות אוויר שהם ניצולי שואה, והם נלמדים באקדמיה ובלימודי מורשת קרב בחיל האוויר.

ליצחק ולאשתו צלילה שלוש בנות, חמישה נכדים ונינה.