ראיסה (רחל) ברודסקי נולדה ב־1937 בשַרגוֹרוֹד שבאוקראינה למשפחה מסורתית שמנתה חמש נפשות. בני המשפחה דיברו יידיש, ואחיה של ראיסה, סניה, אף למד בחדר המסורתי. יחד הקפידו לחגוג את החגים והחזיקו מערכת כלים מיוחדת לחג הפסח שהאם מולכה שמרה בבוידעם. בני המשפחה נהגו לפקוד את בית הכנסת הגדול – אחד מעשרה בתי כנסת לערך שהיו בעיירה. כל אגודה של בעלי מקצוע בשַרגוֹרוֹד הקימה בית כנסת לחבריה. לצד "חדרים" מסורתיים פתחה הקהילה בשַרגוֹרוֹד גם בתי ספר יהודיים, וזאת למרות מאמצי המשטר הקומוניסטי לפגוע בחינוך ובדת. תושבי העיירה ציינו אירועים במסעדה שבה עבד האב זמבל, ובה הייתה הקהילה היהודית נפגשת ומתאחדת.
עם פלישת גרמניה הנאצית לשטחי ברית־המועצות ביוני 1941 נבזזה המסעדה שבה עבד האב. מנהל המסעדה איים עליו ברצח אם לא ישלים את החסר. היהודים והאוקראינים בעיירה העריכו את המשפחה ולכן התאגדו וסייעו לו בתרומות.
זמבל ומולכה הועסקו בעבודות כפייה. הגרמנים העבירו את שַרגוֹרוֹד לשליטת הרומנים. זמבל ארגן פגישות מחתרת בביתו ועם שותפיו היהודים והאוקראינים במחתרת העבירו לפרטיזנים מזון, בגדים, ציוד ותרופות. חבריו, מנהיגי המחתרת מלינסקי היהודי וגריצ'אניי האוקראיני, נתפסו, עונו במִפקדה הרומנית ונרצחו.
אל גטו שַרגוֹרוֹד הוכנסו יהודים שגורשו מבסרביה ומבוקובינה שבצפון־מזרח רומניה. כך צורפה לבית המשפחה משפחת פליטים, והצפיפות גדלה. בשנת 1942 חלה זמבל בטיפוס. אחד הפליטים בגטו, ד"ר טייך, העביר לפרטיזנים תרופות שגנב מהמִפקדה הרומנית ובהן טיפל גם ביהודים, בהם זמבל. מולכה שמעה שכל בית שבו חולי טיפוס יועלה באש על יושביו. כשסרקו חיילים את הבתים בחיפוש אחר חולים, יצאה מהבית והלכה לקראתם כדי שלא ייכנסו לבית ויגלו את המשפחה. ראיסה והאחים ישבו בבית מחובקים ובוכים. כשחזרה מולכה, שיערה הלבין.
במרס 1944 שחרר הצבא האדום את שַרגוֹרוֹד. ראיסה למדה מתמטיקה ושרטוט ועבדה בתור מורה למתמטיקה. היא לימדה בבית ספר בניהול אחיו של הפרטיזן האוקראיני גריצ'אניי, שפעל עם אביה בתקופת השואה.
בשנת 1990, עם פתיחת שערי ברית־המועצות לעלייה חופשית, הגשימו ראיסה ובני משפחתה את חלומו של האב ועלו לישראל. כשראיסה עלתה לא ידעה עברית, אך החלה ללמוד באולפן ובתוך שנה עברה קורס להוראת מתמטיקה והחלה ללמד בתור מורה בבית ספר יסודי.
ראיסה ובעלה סמיון פגשו ניצול שואה אחר משַרגוֹרוֹד, וזה סיפר להם על עמותת ניצולי השואה, עמותת "זיכרון". ראיסה החלה לפעול בתור אשת עדות ועמדה בקשר עם התלמידים ששמעו את עדותה. היא משתפת אותם בזיכרונותיה ומסייעת להם בלימודי ההיסטוריה.
לראיסה וסמיון שני ילדים, חמישה נכדים ושני נינים.
