ז'ני פרבשטיין

ז'ני פרבשטיין נולדה ב-1926 בברדיוב שבסלובקיה למשפחה דתית של שישה ילדים. הזיכרון הראשון של ז'ני מהמלחמה הוא כניסתם הפתאומית של חיילים גרמנים לביתם בערב שבת. מאז לא הפסיקו כוחות הצבא הגרמני לעבור בעיירה בדרכם לפולין. עסקיו של אביה הוחרמו, ושני אחיה הגדולים נלקחו למחנה עבודה צבאי. במרס 1942 נקראו כל הנערות עד גיל 25 להתייצב בבית הספר. ז'ני ושתי אחיותיה אדית ושרה התייצבו בבית הספר עם עוד 1,000 בנות; גם אביהן הגיע לשם ובבכי קורע לב העניק לכל אחת מהן מטבע קורונה - קמע למזל. האחיות נשלחו בטרנספורט הראשון שהגיע לאושוויץ והצטוו להשאיר ברכבת את מיטלטליהן ואת הקמעות שקיבלו מאביהן. לאחר חודשים באושוויץ הן נלקחו לבירקנאו עם הקמתו, שם הועסקו בעבודות פרך וסבלו מרעב כבד וממחלות. ז'ני שרדה מסלקציות רבות בשל מראה פניה האריים והצליחה להשיג עבודות "נחשקות" יותר כמו מיון בגדים והורדת חפצים מהטרנספורטים החדשים. באחד המיונים מצאה ז'ני את הטלית של אביה ולאחר זמן מה גילתה שאביה נלקח למשרפה. שלוש האחיות הקפידו לצאת לעבודה משום שידעו שהחולים והחלשים – עקבותיהם נעלמים. הן הקפידו להיות יחד תמיד, שמרו זו על זו וחלקו את האוכל שמצאו. יום אחד החליטה האחות הבכורה אדית, כשהיא חולה ותשושה, שלא לצאת לעבודה והציעה להחליף את נעליה הטובות בנעליה המרופטות של ז'ני. לאחיות היה ברור מה משמעות הדבר. הן לא ראו אותה עוד. כך, בשגרת חיים זוועתית, שרדו שתי האחיות שלוש שנים: "לא חושבים כלום, לא מרגישים כלום, רק נזהרים שלא למות". ב-18 בינואר 1945 נשלחו הנשים בצעדת מוות לגרמניה. בתנאים קשים של הליכה בשלג ובגשם דחפה ז'ני את אחותה הכורעת תחת הנטל ולא הרפתה ממנה. באחת העיירות ננטשו האסירות, ושוביהן עזבו אותן. הן המשיכו בדרך ובאזור האמריקני פגשו בחיילי הבריגדה היהודית. משם נסעו האחיות לפראג ולברטיסלבה. הן גילו ששניים מאחיהן נותרו בחיים ויצאו במסע חזרה לעיר הולדתן, עד המפגש המרגש עם האחים. לא ידוע מה עלה בגורלם של הסב, הסבתא ואחיה הקטן של ז'ני. ז'ני ובני משפחתה נשארו בעיירה וחזרו לשגרת חיים רגילה. ב-1949 עלתה המשפחה המורחבת ארצה באמצעות הג'וינט באנייה "עצמאות". בארץ נישאה ז'ני למשה. לזוג שני ילדים וחמישה נכדים.