סולומון (סיומה) פייגרסון נולד ב-1930 בעיר לייפאיה שבלטוויה למשפחה של חמש נפשות. ביוני 1941, אז כבשו הגרמנים את לייפאיה, נהרג אחיו הנוך בקרבות על הגנת העיר. ביולי 1941, בגל הרציחות הראשון, נרצח אביו של סולומון, יעקב. בפברואר 1942 נתפסו אמו של סולומון ואחיו הקטן יוסף ונרצחו באתר ההשמדה שקדה. לפני שנגררה האם מהדירה, היא הספיקה להורות לסולומון לקפוץ מהחלון וכך הוא ניצל.
באפריל 1942 נתפס סולומון והובל עם 30 יהודים לסקדה בידי הרוצחים הלטוויים. כאשר עברו בבית קברות, הצליח סולומון להימלט אף שנפצע מיריות השומרים והחל לנדוד בין מקומות מסתור.
ביולי 1942 רוכזו יהודי לייפאיה בגטו, וסולומון נכנס אף הוא לגטו והתגורר בחדר אחד עם 20 נערים וגברים שנותרו בלי משפחה. סולומון זוכר שיר הומוריסטי שכתב קלמן לינקמייאר ביידיש: "אני כמו פח הזבל שבחצר/ עומד בפינה ונהנה מכל דקה/ בעוד רגע קט יוסר המכסה מעליי/ יגיע אחד בהילוך של טווס/ ויביא לי על טס ארוחת בוקר גדולה".
באוקטובר 1943, ביום כיפור, חוסל גטו לייפאיה. סולומון הועבר למחנה העבודה קייזרוואלד, שם הכיר את לינה גולדבלט, אסירה מהמבורג שהגיעה למחנה עם בתה רוזה. "היא הייתה בשבילי כמו אימא", הוא מעיד, "היא אפילו תפרה לי חולצה ומכנסיים".
באוגוסט 1944 הועבר סולומון למחנה הריכוז שטוטהוף ובאפריל 1945 הועלה על אחת מארבע ספינות שנשאו 500 אסירים ונשלחו לים הבלטי. האסירים יועדו למות בלב ים, אבל הספינה של סולומון הגיעה לנוישטט ב-3 במאי 1945. מלחים גרמנים שהיו על החוף ירו בניצולים. סולומון שרד גם בטבח הזה. "פעמון החירות צלצל בשבילי ב-3 במאי 1945", מספר סולומון. חייל בריטי מצא אותו כשהוא תשוש וחולה, ובידו כיכר לחם שהוא סירב להיפרד ממנה.
אחרי המלחמה שב סולומון לריגה. הוא למד הנדסה והקים משפחה. בתוך כך היה פעיל בקבוצה של ניצולי השואה בריגה ומפעילי המאבק למען עלייה לישראל. ב-1971 עלה סולומון עם משפחתו לישראל והיה מהנדס בחברת 'טלרד'. בשנים האחרונות הוא מתנדב בארגונים להנצחת השואה ומסייע לניצולי שואה ואף פרסם ספר על חורבן קהילת לייפאיה.
סולומון נשוי לאתל, ובנו יעקב נשוי לאורנה והוא אב לשניים.
