יהודה פייגין

יהודה פייגין נולד ב-1931 בקובנה שבליטא, בן זקונים למשפחה ציונית של ארבע נפשות. ב-1941 נכנסו הגרמנים לקובנה, ולמשפחת פייגין הייתה הזדמנות לברוח עם הרוסים, אולם הם בחרו להישאר בעיר עם הסב. ליטאים רבים הצטרפו ביזמתם לגרמנים ופרעו ביהודים. בתוך חודשים ספורים רוכזו כל יהודי קובנה בגטו בסלובודקה. המשפחה התגוררה תחילה עם הסב בלבד, אולם אחר כך עברה לבית קטן של ארבעה חדרים, ובכל חדר התגוררה משפחה יהודית. יהודה הכשיר גינת ירק קטנה בחצר הבית, קושש עצים, מכר סוכריות וסייע בכלכלת הבית. טקס בר המצווה שלו היה בגטו. החיים בגטו התנהלו בצלן של האקציות שדיללו את מספר יושביו, בהם רבים ממשפחתו המורחבת של יהודה. בזמן אקציית הילדים התחבאו יהודה ואמו במרתף. למחרת האקצייה עדיין חשש האב לגורלו של יהודה וביקש ממחלק המזון שיחביא את הילד תחת הברזנט במשאיתו ושיוציא אותו מן הגטו וכך היה. בערב חזר יהודה אל ביתו. ביולי 1944 חוסל הגטו ואחרוני יושביו הועמסו על רכבות. בשטוטהוף הורדו הנשים והילדים והרכבת המשיכה ללנדסברג. יהודה היה בילדים שבחרו להמשיך עם אבותיהם. לאחר שבוע בלנדסברג הייתה סלקצייה, ו-131 ילדי קובנה, בהם יהודה, נכלאו בנפרד במשך שבוע ובסופו נשלחו ברכבת לאושוויץ. במחנה נקלטו הילדים ורוב הזמן רבצו בבלוק ללא מעש אלא כאשר שימשו "סוסי אדם" רתומים לעגלות והובילו דברים ממקום למקום. קבוצת הילדים הייתה מגובשת מאוד ונתנה לחבריה כוח לחיות. בספטמבר 1944, בסלקציות ערב ראש השנה ויום הכיפורים, נשלחו כ-90 ילדי קובנה להשמדה, בהם ילד בן שמונה שניסה להציע את מנת הלחם שלו תמורת הצלתו. לאחר חיסול אושוויץ הוצעדו הילדים הנותרים מרחק 50 קילומטרים לתחנת הרכבת, משם נשלחו למטהאוזן. בדרך הפציצו בעלות הברית את הרכבת וחלק מנוסעיה נהרגו. לאחר כחודשיים במטהאוזן הופצץ המחנה והילדים הועברו למחנה אוהלים, ובו הוחזקו בתנאים קשים ובלתי אנושיים – הם שכבו בבוץ בגשם שוטף, ללא מחסה וללא מזון. מדי יום הוצאו המוני מתים מן המחנה, אולם ילדי קובנה הצליחו לשרוד עד השחרור בתחילת מאי 1945. לאחר המלחמה הצליחו בני משפחת פייגין להתאחד שוב. הם התגוררו תחילה במינכן שבגרמניה וב-1948 עלו יחדיו ארצה. יהודה נישא ב-1955 לאביבה, צעירה ילידת הארץ. לזוג שלושה בנים ושלושה נכדים.