יפים גימלשטיין נולד ב-1935 במינסק שבברית המועצות (בבלרוס) להוריו מיכאל ורחל יודוביץ', וגר עמם ועם סבו וסבתו. משפחתו הייתה שומרת מסורת ובבית דיברו יידיש.
ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות. אביו של יפים גויס לצבא האדום ונהרג בקרב.
כחודש לאחר הכיבוש הגרמני הוקם גטו מינסק ויפים ומשפחתו נכלאו בו. יפים ראה רצח יהודים בחצר ואת דם הנרצחים השוטף את האדמה. הוא ראה תליה בכיכר, חיילים ושוטרים עם נשק וכלבים מלווים שיירות של יהודים אל מחוץ לעיר. הוא ראה יהודים מועלים לרכב שבו ככל הנראה נרצחו בגז. הוא שרד עם אמו כמה פעמים באקציות רצח שעשו הגרמנים ביהודי מינסק.
פנחס דובין, גיסה של רחל, היה בונה תנורים. בשנת 1943 חפר פנחס, יחד עם בניו, מחבוא מפני האקציות, מתחת לבית הסמוך לבית הקברות היהודי בגטו. הכניסה למסתור, שיועד במקור לשבעה אנשים, הייתה דרך תנור חימום ובישול. פנחס הכניס למסתור מזון ומים.
באוקטובר 1943, כשהחלו הגרמנים לחסל את גטו מינסק, נכנסו לבונקר 26 אנשים ובהם יפים, שהיה הילד הצעיר ביותר בבונקר. המסתתרים ישבו בחושך כמעט מוחלט. הם הבחינו בין יום ללילה רק בעזרת האור הקלוש שנכנס מפתח אוויר קטן. עכברושים ניסו לכרסם את אצבעות ידיהם ורגליהם.
לאחר שאזלו האוכל והמים בבונקר, הייתה אמו של יפים יוצאת מהבונקר, הולכת למכרים בלרוסים ומחפשת אוכל. המסתתרים החלו למות מצמא, רעב, חולשה ומחלות. סבתו של יפים הייתה בין המתים. המסתתרים קברו את כל המתים בקרקעית הבונקר. את האדמה שהוציאו מהקברים היו מפזרים בבונקר עצמו, וכך הקרקעית עלתה, התקרה נהייתה נמוכה יותר והבונקר הלך והצטמק.
בעת הקבורה של אחד המתים, פרצו לפתע מים לבונקר ומפלס המים החל לעלות. למזלם של המסתתרים, עליית המים נעצרה.
המסתתרים שהו תשעה חודשים בבונקר.
ב-3 ביולי 1944 שוחררה מינסק. החיילים הסובייטים גילו את הקבוצה. רק 13 מתוך 26 המסתתרים בבונקר שרדו. לא היה להם כוח ללכת וראייתם נפגעה עקב השהייה בחושך במשך חודשים ארוכים. חיילים נשאו אותם באלונקות לבית חולים. יפים אושפז בבית חולים למשך שלושה חודשים. לאחר המלחמה התחתנה אמו עם יעקב גימלשטיין, פרטיזן שכל משפחתו נרצחה בשואה. יעקב התייחס ליפים כבן.
ב-1992 עלו יפים ואשתו רבקה לישראל. יפים מתנדב ביד ושם ומספר את סיפורו לקבוצות סטודנטים ותלמידים דוברי רוסית.
ליפים ולרבקה שני בנים וחמישה נכדים.
