משה יעקובוביץ נולד ב-1929 בוורשה למשפחה חסידית, בן ליעקב-אריה (לייב) ולחווה, הבכור בשלושה אחים. האב עסק בחקלאות ובשיווק גידולים חקלאיים, והאם ניהלה חנות מכולת מול בית המשפחה. משה למד בבית הספר "תרבות" לימודים כלליים, וכן גמרא, משניות ועברית.
באוקטובר 1940 הקימו הגרמנים את גטו ורשה. בית המשפחה נכלל בשטח הגטו, אך החנות הייתה מחוץ לגטו. "בגטו למדנו אצל מורה שגר לידנו", משה נזכר. "את בר המצווה שלי חגגתי בגטו בשמחת תורה".
ערב המרד נתלו ברחובות מודעות שהזהירו את תושבי הגטו שהגרמנים מובילים אותם להשמדה. המבוגרים הכינו במרתף הבניין כוכי מסתור. "בליל הסדר באפריל 1943 שמענו יריות. ירדנו לבונקר, והיינו שם שבעה ימים עד שהגרמנים התחילו להרוס ולשרוף. לא הייתה לנו בררה. יצאנו בידיים מורמות. הובילו אותנו באמצע הרחוב עד שהגענו לאומשלגפלץ. באותו היום, 24 באפריל 1943, אבא שלי נרצח".
משה הוסע למחנה המוות מיידנק עם אמו, שני אחיו וסבו. "אימא שמעה שמחפשים אנשים לעבודה והאיצה בי ללכת עם סבי. אני וסבא הלכנו. את אמי ואת שני אחיי לא ראיתי עוד".
משה וסבו נשלחו למחנה בודז'ין ליד קרשניק, לא הרחק מלובלין, והועסקו בכריתת עצים, בניסורם ובבניית בתים. קבוצת עובדים, ובהם הסב, הוצאה במשאית ליער, וכל העובדים נורו למוות.
בסוף 1943 הועבר משה למחנה הריכוז מיילץ והועבד בעבודות פחחות במפעל לייצור מטוסי תובלה. על זרועו קועקעו האותיות KL – מחנה ריכוז. ממיילץ הועבר לעבודה במכרות המלח בווייליצקה ולפלוסנבורג שבגרמניה, שם עבד במפעל לייצור מטוסי מסרשמיט.
עם התקרבות הצבא האמריקני הובלו האסירים לכיוון דכאו. "נדדנו ברגל ביערות, והגרמנים ירו בכל מי שנפל". משה הצליח להתחמק ולחבור לכוחות השחרור האמריקניים. הוא קיבל מסמכים שאפשרו לו להגר לארצות הברית, אבל ב-1946 הגיע בן גוריון לפרנקפורט: "זה היה קרוב למחנה שלנו. נסעתי לשמוע אותו. הוא נאם ביידיש. שמעתי אותו, והחלטתי לעלות לארץ ישראל".
משה הצטרף לחברי תנועת בית"ר ועבר לאיטליה, שם התגייס לאצ"ל. בראשית 1947 עלה על אניית המעפילים "מורדי הגטאות". הבריטים תפסו את האנייה, ונוסעיה נשלחו למחנות המעצר בקפריסין.
באפריל 1948 הגיע משה לארץ ישראל. הוא לחם בשורות האצ"ל ולאחר מכן בשורות צה"ל במלחמת העצמאות בחזיתות סוריה וירושלים.
משה ניהל פרויקטים של בנייה בארץ ובחו"ל.
למשה ולציפורה ז"ל נולדו שלושה ילדים, שמונה נכדים ותשעה נינים.
