לוטי לבית צלר נולדה ב-1933 בסרייבו, במשפחה בת שלושה ילדים. ב-1941 , לאחר ההפגזה הגרמנית על העיר ועקב השמועה כי הגרמנים עומדים להיכנס לסרייבו, נמלטו ממנה רבים. אביה של לוטי החליט לשלוח את ילדיו הקטנים - לוטי בת השמונה ומיקו בן השתים עשרה - אל הוריו שבכפר ושילם למכר מוסלמי שיביא אותם ליעדם. לוטי זוכרת את רגע הפרידה בתחנת הרכבת: האם בכתה, והאב רץ לקנות פירות והשחיל אותם דרך חלון הקרון. זו הייתה הפעם האחרונה שלוטי ראתה את הוריה ואת אחיה הבכור. באמצע הדרך הורידם האיש מהקרון ונעלם, והילדים נשארו לילה שלם לבדם בתחנת הרכבת. למחרת החליטו לחפש בכוחות עצמם את בית סבם וסבתם, אולם כשהגיעו לשם הייתה אכזבתם מרה: סבתם סירבה לקבלם. במקום זאת היא הפקידה את לוטי במנזר ואת מיקו באחד הכפרים כרועה צאן. הנזירות טיפלו היטב בלוטי, ומקץ שלושה חודשים היא הועברה אל משפחה בכפר. בכפרים התגלגלה לוטי ממשפחה למשפחה כשהיא רועה צאן או סורגת גרביים תמורת אוכל ולינה. שני האחים שמרו על קשר ומדי פעם נפגשו בשדות. באחת הפגישות סיפר לה מיקו כי הוא מצטרף לפרטיזנים. "שמרי על עצמך", אמר לה, "כשתיגמר המלחמה אחזור לקחת אותך. אם לא אחזור - סימן שלא הצלחתי". לוטי נשארה לבדה. אך היא הייתה ילדה חזקה, ובהנהגתה גנבו ילדי הכפר נשק ותחמושת מעמדת שומר גרמני והעבירו אותם לפרטיזנים. ב-1944, לקראת סוף המלחמה, נזרק לעבר לוטי מכתב ממשאית שעברה בכפר. למכתב צורפה תמונת אחיה, והוא כתב לה כי יגיע בעוד שבועיים. ההבטחה קוימה, ולוטי זוכרת את המפגש המרגש, ובו ישבו היא ומיקו בשדה ובכו.
בסוף המלחמה נשלחה לוטי לבית יתומים בבלגרד שהחזיקה הקהילה היהודית. מדי יום הגיעו לבית היתומים אנשים שחיפשו קרובי משפחה. לוטי קיוותה שגם אותה יחפשו, אך תקוותה נכזבה. בביקורו של אחיה מיקו הוא סיפר לה שהוריהם נספו ולא ידוע מה עלה בגורלו של אחיהם. מיקו נשלח למעון סטודנטים יתומים בברנו שבצ'כיה, שם רכש מקצוע והמשיך להתכתב עם לוטי.
כשהייתה בת שלוש עשרה, נסעה לוטי לסרייבו ומשם לכפר של סבה, שם גילתה כי סבתה נפטרה, אך סבה שמח לקראתה. בשנת 1948 עלו לישראל לוטי ומיקו, הסב, בתו וארווין לנג שגדל עם לוטי בבית היתומים. לוטי וארווין הגיעו לקיבוץ משמר העמק ומיקו לשער העמקים. כעבור שנה הם התגייסו לצבא: לוטי שירתה בתל השומר בבית ספר לאחיות, למדה שם ושימשה אחות כארבעים שנה. ארווין ולוטי נישאו, ולזוג כיום שתי בנות וחמישה נכדים. מיקו נפטר לפני חמש שנים.
