ארטמיס מירון

ארטמיס מירון בת אֵפְטִיכִיאָה ואִיוֹסִיף-פֵּפּוֹ בטיש נולדה בשנת 1928 בינינה שביוון. לארטמיס היה אח צעיר ממנה בשש שנים, סולומון-מָקִיס.

בקיץ 1943 נכנסו הגרמנים לינינה. באחד הלילות באוגוסט 1943 פרצו אנשי אס-אס לביתה של ארטמיס, שדדו כסף ועצרו את אביה. אביה וסבה נסים הוסעו לבית הסוהר פָּבְלו-מֵלָה בסלוניקי ולאחר שבועיים הוצאו להורג בירי, נקמה על פעילות המחתרת היוונית.

בליל 24 במרץ 1944 הצטוו היהודים להגיע בשמונה בבוקר למחרת לנקודת איסוף. באותו יום ירד שלג כבד. אמה של ארטמיס צררה לכל ילד תיק, ובו בגדים ומזון. הם גורשו ללריסה ולאחר שמונה ימי מעצר הועלו לרכבת והוסעו בקרונות דחוסים ללא אוכל במשך שמונה ימים. שלוש פעמים עצרו בשדות לרוקן את דלי השפכים, למלא מים לשתייה ולהעביר את גוויות הנספים לקרון הגוויות.

ב-11 באפריל 1944 לפנות ערב הגיעו ארטמיס, אמה ואחיה לאושוויץ. האם הלבישה על כתפיה של ארטמיס מעיל פרווה בגלל השלג הכבד שירד באותה עת. בזכות המעיל נראתה ארטמיס מבוגרת מגילה. הרופא שעשה סלקצייה הכה במקלו על כתפה של ארטמיס והורה לה להיכנס לטור הנשים הצעירות. ארטמיס נופפה לשלום לאמה ולאחיה, והם הועלו למכוניות ונעלמו.

בבירקנאו הופשטו הנשים, שערן נגזז ובזרוען הוטבע מספר. הן הובלו למקלחת וקיבלו שמלה שהוטבע בה מספר זהה למספר שעל הזרוע. עוד קיבלו גרביים, תחתונים, מטפחת ראש ונעליים שסולייתן עשויה עץ. ארטמיס עבדה תחת כיפת השמים, בגשם ובשלג. כשתהו היווניות היכן יקיריהן שהגיעו אתן ברכבת, הסבירו להן האסירות הוותיקות כי הם נלקחו לתאי הגזים. רגשותיה של ארטמיס נעו בין ייאוש לתקווה: היא לא רצתה להמשיך לחיות אך קיוותה שאביה עדיין חי. בינואר 1945 גורשה בצעדת מוות לגרמניה והגיעה למחנה רוונסבריק, ומשם נשלחה לעבוד בבית חרושת לנשק ליד מלכוב.

בתחילת מאי 1945 שחררו בעלות הברית את ארטמיס, והיא שבה ליוון בעזרת הג'וינט. בהגיעה לאתונה גילתה שהגרמנים ירו באביה עוד לפני גירושה לאושוויץ. היא התגוררה אצל דודהּ מצד אביה והמשיכה את לימודיה בתיכון.

ארטמיס עלתה ארצה ב-1946 באניית המעפילים "חביבה רייק" ונשלחה לעתלית. עם קבלת הסרטיפיקט נסעה לירושלים, לדודהּ מצד אמה. היא הוסמכה לשמש מורת דרך, עבדה בעבודות מנהליות והייתה מורת דרך בעברית וביוונית עד פרישתה לגמלאות.

ארטמיס מתנדבת ביד ושם בתרגום מיוונית לעברית, והיא אשת עדות בבתי ספר, במתנ"סים ובצבא. היא מילאה 1,838 דפי עד לזכר בני קהילת ינינה שנספו בשואה.

לארטמיס ולבעלה יוסף שלושה ילדים, עשרה נכדים ונינה אחת.