משה פורת נולד בשנת 1931 בהיידוננש שבדרום מזרח הונגריה למשפחה חסידית שומרת מצוות בת שבע נפשות, לאביו יוסף לוי פריש ולאמו גיזלה-נעמי.
במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. "ביום טוב ראשון של חג הפסח, באביב 1944, הגיעו ז'נדרמים הונגרים לביתנו ולקחו את אבא. את 19 במאי 1944 אני זוכר כאילו זה היה אתמול. חזרתי מה'חדר' בשעת ערב. אבא היה בבית באחת החופשות שלו מגיוס החובה לצבא ההונגרי. הוא קרב אלינו, הילדים – היינו כולנו צפופים במטבח – לקח מספריים ובשקט גזז את הפאות של ארבעתנו. הוא העדיף שהוא יעשה זאת ולא הגרמנים". לאחר ימים מספר נאלץ האב לשוב לעבודת הכפייה ושם נספה.
בסוף מאי הוקם גטו בעיר. הגברים גויסו לעבודות כפייה ובקהילה נותרו רק נשים, ילדים וזקנים. ב-17 ביוני גורשו יושבי הגטו בקרונות בהמות לדברצן ורוכזו בבית חרושת ללבנים.
ב-21 ביוני 1944 ציין משה את בר המצווה שלו: "הוצאתי את התפילין מתרמיל הגב שלי, תפילין חדשות שאבא קנה לי בחופשה האחרונה שלו. החבאתי אותן בחולצה, ודודי הוביל אותי לכוך מוסתר, שם הוצאתי את התפילין. בכוך התקבצו מתפללים נוספים ועליתי לתורה: אחזתי את ספר התורה חזק ובירכתי: 'ברכו את ה' המבורך', והקהל סביבי ענה: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד'".
בסוף יוני הועלתה משפחת פריש על רכבת גירוש. בעלות הברית הפציצו את הרכבת, והיא נעצרה על המסילה ושם עמדה ימים רבים. רבים מהכלואים בה מתו מחנק, מרעב ומצמא, ובהם סבתא רבתא של משה. הרכבת הגיעה לווינה, והכלואים בה הועברו למחנה עבודה. אחיו הגדול של משה, שבח, נשלח למחנה עבודה אחר ונרצח.
כשהתקרב הצבא האדום, הוציאו הגרמנים את האסירים לצעדת מוות. הנופלים בדרך והמתמהמהים נורו למוות. אמו ואחותו הגדולה של משה, פנינה, נשאו על כתפיהן לסירוגין את האח הקטן והחולה, דני בן השמונה. לאחר שלושה שבועות הגיעו השורדים למחנה מאוטהאוזן, שם הופרדו משה ואחיו אשר ודני מאמם ואחותם ונשלחו לעבודות כפייה. ב-5 במאי 1945 שחרר אותם הצבא האמריקני. האם נפטרה שבועיים לאחר השחרור.
משה שב לעירו, נדד לאוסטריה ולאיטליה ובקיץ 1948 הגיע לישראל. הוא השתתף בהקמת גרעין קיבוץ שלוחות ואת קורותיו תיעד בספר באמונה, בחסד וברחמים. משה הוא איש עדות, מרצה על קורותיו בשואה ומלווה משלחות נוער לפולין.
למשה ולטובה-גיטה ז"ל ארבע בנות, 15 נכדים ו-11 נינים.
