אפרים רייכנברג נולד בשנת 1927 בעיירה פאפה שבהונגריה בשם משה להוריו אברהם ומחלה. אפרים ואחיו התאום מנשה היו הבכורים בשבעה אחים ואחיות. בילדותו עברה המשפחה לבודפשט.
במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, וביולי גורשה משפחתו של אפרים לאושוויץ בקרון בהמות. במסע נפטרו אנשים בקרון מרעב, מצפיפות ומחנק. עם הגעת הטרנספורט לאושוויץ הובלו אפרים ומנשה עם זוגות תאומים אחרים לצריף במחנה הצוענים, שם סיפרו להם שוכני הצריף כי הוריהם נרצחו. מנשה ביקש להתאבד על הגדר החשמלית, אולם אפרים הפציר בו לשרוד למענו.
השניים נלקחו לניסויים רפואיים במיתרי הקול במעבדותיו של מנגלה. הם תמכו זה בזה כל העת. מנשה הסתיר בהתמדה לחם וחלק אותו עם אחיו, וכן השיג אפודה אדומה ונתן אותה לאחיו, מתנת יום הולדת.
ב-18 בינואר 1945 הוצאו אפרים ומנשה בצעדת המוות מאושוויץ. הם הגיעו לגלייביץ ושם הועלו על רכבת משא נטולת גג. בקרון היו 160 איש, בקור עז, בשלג כבד וללא מזון. אסירים חלשים נמחצו למוות. מדי פעם ירו השומרים באסירים. כשהגיעה הרכבת לזקסנהאוזן, רק 22 אנשים מ-160 נוסעי הקרון היו בחיים, ובהם אפרים ומנשה. אפרים נלקח לעבודה במפעל תחמושת. ב-14 באפריל 1945 החלה צעדת מוות לצפון גרמניה, וב-5 במאי שחרר הצבא האדום את הצועדים.
אפרים ומנשה הגיעו לפראג, שם אושפז מנשה בבית החולים. השלטונות לא התירו לאפרים להישאר בצ'כיה, והוא שב לבודפשט אך לא מצא איש מבני משפחתו.
אפרים היה חבר בתנועת "הבונים דרור", יצא להכשרה ופעל בעלייה ב'. ביוני 1946 נודע לו על מות אחיו בבית החולים בפראג. אפרים, שעד אז נקרא בשם משה, שינה את שמו לאפרים כמצבה לאחיו מנשה, על שם בניו של יוסף, אפרים ומנשה, המוזכרים יחדיו בברכת יעקב ליוסף.
ב-1947 עזב אפרים את הונגריה ובתחילת 1948 הגיע לארץ ישראל. הוא נקלט בקיבוץ גבעת חיים, גויס להגנה ולפלמ"ח והשתתף בכיבוש בית שאן. בשנת 1967 לקה בסיבוכים בגרון עקב הניסויים שעבר במעבדותיו של מנגלה ואיבד את קולו. בשנת 1984 שב לדבר בסיוע מכשיר מיוחד שמיוצר בגרמניה.
אפרים היה נהג במשרד התקשורת ואחראי לאחזקת מבני חברת בזק עד פרישתו לגמלאות. הוא סיפר את סיפור חייו בשואה ואחריה בבתי ספר. הוא היה פעיל במועדון קשישים, עסק בפעילות ציבורית ופעל בארגון ניצולי ניסויי מנגלה.
לאפרים וליפה שני בנים, חמישה נכדים ושלוש נינות.
אפרים רייכנברג נפטר באפריל 2024.
