לאה מרים ראובני נולדה ב-1926 באירשבה בצ'כוסלובקיה לאליהו ואלנה, בת בכורה למשפחה מסורתית בת תשע נפשות. ב-1929 היגרה המשפחה לעיר אנטוורפן בבלגיה. במאי 1940, כאשר הגרמנים הפציצו את אנטוורפן, נמלטה המשפחה מהעיר.
במהלך הבריחה נותק הקשר בין אמה של לאה ושניים מילדיה לבין בני המשפחה האחרים. במשך שמונה חודשים טיפלה לאה באחיה ובמשק הבית ותפקדה כאם המשפחה.
כאשר נודע ללאה כי אמה והילדים האבודים נמצאים בדרום צרפת, היא הלכה למפקדה הגרמנית וביקשה רישיון נסיעה לדרום צרפת. הגרמנים לא הרשו לאבי המשפחה לצאת מהעיר, אך אישרו את נסיעתם של לאה ושני אחיה עד פריז. בלית ברירה נפרדו הילדים מהאב ונסעו לבד ברכבות, כשהם חומקים מחיילים גרמנים ומביקורות בדרכים.
בליון עלו חיילים גרמנים לרכבת שבה היו לאה ואחיה. הגרמנים ראו את הרישיון המוגבל של לאה ואיימו להוריד אותם מהרכבת. לאה התווכחה עמם באומץ, ולהפתעתה ויתרו לה הגרמנים. היא המשיכה אפוא בנסיעה לדרום צרפת, והצליחה לאתר את אמה בעיר קאראנט. לאחר שבועות אחדים הגיע גם האב, והמשפחה התאחדה מחדש.
בקיץ 1942 חיפשו שוטרים פליטים יהודים בעיר, ולאה יצאה לחפש מקום מגורים חדש למשפחתה. היא נדדה בדרכים ברגל וברכבת, תוך שהיא חומקת מהגרמנים ועושה את הלילות בחדרי המתנה של תחנות רכבת. לבסוף הגיעה אל ראש העיירה שיראק, וזה היה מוכן לתת למשפחתה בית עזוב ללא שירותים. לאה העבירה את משפחתה לשיראק, ושם נולד אחיה הקטן.
בנובמבר 1942 השתלטו הגרמנים על דרום צרפת למעט האזור שהיה תחת האיטלקים. כאשר אביה של לאה נעצר, הלכה לאה אל המפקדה המקומית וביקשה שישוחרר ליממה אחת. היא טענה שאמה ילדה זה עתה וזקוקה לעזרתו של האב. המפקד במקום התרשם מתעוזתה ואישר את הבקשה. לאה ניצלה זאת כדי לברוח עם אביה לעיר ניס, ששכנה באזור הכיבוש האיטלקי. לאחר מכן היא הצליחה להבריח לניס גם את אמה ואת אחיה.
בספטמבר 1943 השתלטה גרמניה על אזור ניס. לאה ומשפחתה נמלטו שוב, והפעם עם קבוצת פליטים. לאה שבה על עקבותיה מספר פעמים בדרך ההררית הקשה, כדי לעזור לקשישים ולנשים שהיו מטופלות בילדים. היא ובני משפחתה הגיעו לבסוף לעיירה בורגו סן דלמצו באיטליה. בעיירה פנתה לכומר דון ויאלה, לימים חסיד אומות העולם, וזה סייע למשפחה להגיע למנזר באזור פירנצה.
בנובמבר 1943 פשטו הגרמנים על המנזר. לאה זכרה שההונגרים הם בעלי ברית של הגרמנים והצליחה לשכנע את הגרמנים שהיא ואמה הונגריות נוצריות שהמסמכים שלהן אבדו. בדרך דומה הצילה נשים יהודיות נוספות.
לאחר שאביה נתפס ונכלא, לאה האיצה באמה לברוח לרומא עם הילדים. היא נשארה במנזר כדי להיות בקשר עם אביה, אך האב גורש למחנות ונרצח.
לאחר השחרור הגיעה לאה לרומא והתאחדה עם משפחתה. ב-1960 היא עלתה לישראל ועבדה כאחות בבתי חולים.
לאה מתנדבת בבית אבות ומבקרת ניצולי שואה בודדים. לה עצמה לא נולדו ילדים. למסיבת יום הולדתה השמונים הגיעו כל בני משפחתה. אחד מהם אמר במסיבה:
"לולא מעשייך, כל הילדים האלה לא היו קיימים. הם הילדים שלך".
