מרים שוסטר נולדה ב-1935 בעיירה זרוג'אן שבבסרביה, למשפחה שומרת מצוות של שמונה נפשות. ב-1941 גירשו את המשפחה מביתה חיילים רומנים, והיא הוצעדה עם כל יהודי הסביבה לטרנסניסטריה. מרים מספרת: "הלכנו ימים ולילות ללא הפסקה... בכיתי, הייתי עייפה, רציתי לישון... אימא אמרה לי לתת לה יד, לעצום את העיניים ולישון... לרוץ ולישון, לרוץ ולישון... את מי שנשאר מאחור, בעיקר חולים וזקנים, רצחו במעדר, בפטיש, במקל וכדומה. מראה הגופות בצדי הדרך האיץ בנו שלא נאט את הקצב".
לאחר יותר מחודשיים של הליכה הגיעה מרים עם בני משפחתה למחנה באלקי, ליד העיר בר. בבאלקי נדחסו אלפי אסירים יהודים באורוות סוסים, בלי חלונות ודלתות. באורוות שררו צפיפות איומה, רעב ומחלות. מרים ובני משפחתה ישנו על הבטון החשוף. אם המשפחה דאגה למחסורם של הילדים. "היא נתנה לנו תקווה, ובזכותה הצלחנו לשרוד בימים הקשים", מספרת מרים. "לא היה אוכל במחנה. כדי לאכול, ילדים היו מסתכנים וחופרים תעלות מתחת לאדמה ויוצאים לכפרים הסמוכים לקבץ נדבות ומזון. אחיותיי הגדולות היו עושות זאת והיו דואגות להביא גם לי אוכל, למשל תפוחי אדמה. אמי הייתה מנקה את תפוחי האדמה מהתולעים ומאכילה אותנו".
מרים זוכרת שבבאלקי השאירו הגרמנים את האסירים היהודים למות ברעב. זוג הורים אחד הבריח את בנם מנדל'ה למחנה בעזרת שוחד. מרים לקחה אותו תחת חסותה והגנה עליו מפני ילדים אחרים שהתעללו בו. באחד הימים התגלה לגרמנים שהילד הוברח למחנה והם רצחו אותו. מותו הנורא כאב מאוד למרים. ב-1944 שחררו הסובייטים את מחנה באלקי. מיותר מ-10,000 שנכלאו במחנה, נותרו בחיים מאות אנשים בלבד. לאחר השחרור העבירה הסוכנות היהודית את מרים לבית ילדים. כעבור כמה חודשים עלתה מרים על אניית המעפילים "פאן יורק", אך הבריטים עצרו את האנייה ושלחו את נוסעיה למחנה מעצר בקפריסין.
ערב הקמת המדינה עלתה מרים ארצה. היא נישאה והקימה משפחה. לאחר שגדלו ילדיה התנדבה לעזור לעולים חדשים ועשתה רבות כדי להקל את התאקלמותם בארץ. כיום היא מנהלת בהתנדבות את הארגון "עזרה לניצולי שואה". בתפקידה היא אחראית לרווחתם של ניצולי שואה – "הניצולים שלי", היא מכנה אותם.
מרים נשואה למשה, ולהם שלושה ילדים ושמונה נכדים.
