ז'אנין סבן-בוהנה נולדה ב-1929 בנמור (Nemours) שבאלג'יריה (כיום חזאואה, Ghazaouet) להוריה יעקב ורחמה, הרביעית בשישה ילדים. אביה היה נגר במקצועו ולחם בשורות הצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1938 היגרה המשפחה לפריז והתיישבה ברחוב ויי דו טמפל 43 ברובע הרביעי, המארה (Marais), בקרב בני משפחה, שם יכלה לקיים אורח חיים יהודי. ז'אנין ובני משפחתה, בעלי האזרחות הצרפתית, בלטו בצרפתית חסרת המבטא שבפיהם לעומת שכניהם המהגרים ממזרח אירופה.
במאי 1940 כבשו הגרמנים את צרפת ולאחר שנה נפטרו אביה של ז'אנין ואחיה הגדול. אמה הבריחה לדרום צרפת את האח והאחות הגדולים, אודט ומוריס, וז'אנין נותרה בפריז וסייעה בפרנסת המשפחה. היא נסעה ברכבות בעיר כשהיא עונדת את הטלאי הצהוב ובידה תלושי מזון, בחיפוש אחר אוכל, ועמדה בתורים הארוכים במאפיות ובחנויות המכולת בעת שאמה שמרה על אחיה הקטנים בבית.
ב-16 ביולי 1942, יום המצוד על יהודי פריז (ה"ול דיב"), פשטו שוטרים צרפתיים על הרובע ודפקו על דלת הבית ברחוב ויי דו טמפל. ז'אנין ובני משפחתה לא נלקחו באותו יום בזכות אזרחותם הצרפתית אך צפו בחבריהם ובשכניהם הקרובים נלקחים, ובהם ילדי השכונה שאתם שיחקו ואתם חלקו ארוחות. ז'אנין ובני משפחתה ליוו כמה מחבריהם מהשכונה לתחנת המשטרה, קנו להם מזון והיו עדים למעצרם ולגירושם למחנות ריכוז.
שתיים מבנות השכנים התחבאו בביתן, והשוטרים לא מצאו אותן וחתמו את דלת הדירה בשעווה. ז'אנין ואמה הסירו את השעווה ומדי לילה, במשך יותר משבוע, הביאו לבנות שתייה ומזון על אף הסכנה ששוערת הבניין תגלה זאת ותסגיר אותן. האם סייעה בהברחת השתיים לאזור החופשי בדרום והן שרדו.
ז'אנין ובני משפחתה קיבלו מכתבים משכניהם העצורים במחנות הריכוז בצרפת, לפני שגורשו אל מותם. הם ניסו לעזור לעצורים במשלוחי מזון ובמשך עשרות שנים שמרו על מכתביהם המתעדים את מחנות המעצר ואת השילוחים למזרח – עדות נדירה מהשואה.
האח מוריס שב לפריז כדי לעזור לבני המשפחה אך נתפס, גורש לסוביבור ונרצח. ז'אנין ואחיה הוסתרו אצל איכרים בכפר מחוץ לפריז ובתחילת 1944 ברחו לדרום צרפת, שם חיו בכפר קטן ושרדו בעזרת בעלה של האחות הגדולה, אודט.
אחרי המלחמה שבה ז'אנין לאלג'יריה ונישאה ללוסיין בוהנה, והזוג עבר לצרפת. ילדיהם עלו לישראל וב-1992 עלו ז'אנין ובעלה אף הם לישראל והתאחדו עם ילדיהם.
לז'אנין וללוסיין נולדו חמישה ילדים, 12 נכדים ו-17 נינים.
