אריה שילנסקי

אריה שילנסקי נולד בשנת 1928 בעיר שאוולי בליטא למשפחה ציונית, הצעיר בין ארבעה ילדים. אביו, יוסף צבי שילנסקי, נפטר בילדותו.

ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא וכבשו אותה. שבועות אחדים לאחר מכן הוקם גטו בשאוולי וכל היהודים הצטוו לעבור אליו.

"בגטו חיינו חיי רעב והשפלה. אני זוכר בזעזוע את תלייתו הפומבית של בצלאל מזובייסקי, שניסה להבריח מזון וסיגריות".

ב-5 בנובמבר 1943 החלה אקציית ילדים בגטו. "אחותי חנה הגיעה בריצה ואמרה: 'רוצו לבית החרושת פרנקל!' חמקנו מהגטו ומנהל העבודה היהודי של בית החרושת הכניס אותנו מהר למחסן, הסתיר את הדלת מאחורי ארון ברזל ואמר לי: 'יש פה 15 ילדים קטנים. אתה הילד הכי גדול. תדאג שיהיה שקט מוחלט כדי שלא יגלו אתכם'. סיפרתי לילדים סיפורים כדי להחזיק אותם בשקט. כשאנשים חזרו לגטו מהעבודה וגילו שילדיהם נחטפו, שמענו זעקות זוועה נוראות. נשים תלשו את שערן ודפקו את הראש בקיר. הזעקה בגטו מהדהדת בי עד היום".

ביולי 1944, עם התקרבות הצבא האדום לשאוולי, שולחו שרידי יהודי העיר מערבה. עם המגורשים נמנה אריה, שבתום ימים אחדים של נסיעה בצפיפות איומה בקרון בהמות הגיע אל מחנה הריכוז שטוטהוף בצפון-מזרח פולין. "בתוך דקה הופרדתי מהמשפחה ונשארתי לבד. הוכרחנו להתפשט. גילחו את כולם". המזון היה דל והאסירים הולקו כמעשה שגרה.

"לעבודה לקחו רק אנשים שהתאימו לכך, בוודאי לא נערים כמוני. אבל כולנו רצינו לחיות, אז היינו מנסים להצטרף לשורות המבוגרים. הבנו שמי שיצא לעבודה, יינצל".

השומרים היו מוציאים את אריה משורות העובדים ומכים אותו קשות כעונש על הצטרפותו אליהם. לבסוף הצליח אריה להצטרף לקבוצת עובדים שהוסעה לאחד ממחנות המשנה של מחנה דכאו בגרמניה, ושם עבד בעבודת כפייה. בתחילת 1945 הוא הועבר למחנה לנדסברג, ופגש שם את אחיו דב. עם התקרבות בעלות הברית, הוצאו אסירי המחנה ובהם שני האחים לצעדת מוות.

"ב-1 במאי 1945 הובילו אותנו בשלג כבד ללינת לילה בין שני הרים. אנשי ס"ס התמקמו עם מכונות ירייה מסביב. חשבנו שהולכים להרוג אותנו. בבוקר, כשקמנו, הבחנו שאנשי הס"ס נעלמו. מרחוק שמענו רעש חזק. פתאום הופיעו טנקים אמריקאיים. זה היה רגע השחרור".

לאחר השחרור פגש אריה את אמו לאה ואת אחיותיו חנה וחיה והועבר לבית חולים ששכן במנזר סנט אוטיליין בגרמניה. כעבור זמן הגיעה למנזר משלחת של אנשי הבריגדה היהודית. "זאת הייתה הפתעה. לא האמנו שנשארו יהודים בעולם. הם הבטיחו שבקרוב יבואו שוב וייקחו אותנו לארץ ישראל. המטרה הזו החזיקה אותנו". ואכן, כעבור כשבועיים העבירו חיילי הבריגדה את אריה לאיטליה. בפברואר 1948 עלה אריה לארץ ישראל, ולחם במלחמת העצמאות.

לאריה ולרעייתו רותי שלושה ילדים, שישה נכדים וחמישה נינים.