שאול שפילמן נולד בשנת 1931 בווינה, אוסטריה, בנם היחיד של בנו, מהנדס בחברת החשמל האוסטרית, ויוספה, פסנתרנית שניהלה את המעדנייה שבבעלות המשפחה.
"למחרת האנשלוס במרס 1938 הודיע מנהל בית הספר לי ולשני התלמידים היהודים האחרים במקום שבגלל חוקי נירנברג אנחנו לא יכולים להמשיך ללמוד בבית הספר", סיפר שפילמן לימים. "חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים. אבא סיפר שפיטרו אותו. לאחר יומיים פרצו לדירתנו כמה קציני ס"א. אחד מהם הצמיד אקדח לראש שלי ואמר לאבא שאם לא ימסור את כל הכסף, הזהב ודברי הערך שבבית, הוא יצטרך לגרד את המוח שלי מהקיר. אמא התמוטטה. אבא מסר להם הכל. פחדתי נורא שהקצין יירה בטעות, כי האצבע שלו הייתה על ההדק".
הגרמנים החרימו את דירת המשפחה ואת המעדנייה שלה. המשפחה התפרנסה מעבודתו של האב בקהילה היהודית. הם נותרו באוסטריה עם סבו של שאול, שהיה חולה ולא היה יכול לעזוב את ביתו. בספטמבר 1942 גורשו שאול ומשפחתו לבית ספר יהודי שהוסב למתקן כליאה, וממנו שולחו לגטו טרזין. לאחר כשנה, בנובמבר 1943, הם שולחו לאושוויץ.
"הלוואי שלא הייתי זוכר את הרמפה בבירקנאו. שם נפתחו שערי הגיהינום. מסביב היו אנשי ס"ס עם כלבים אימתניים. צרחות ברמקולים וזרקורים מאירים מכל הכיוונים".
זקנים, שנפלו בירידתם מהקרונות, נרמסו למוות ברגלי היורדים אחריהם.
"היה קור אימים. אפילו הדם שניגר מהאנשים קפא". סבתו של שאול, יוהנה המבורגר, נפטרה במחנה, ואמו חלתה והועברה לצריף החולים. "דפקתי על הקיר וקראתי בשמה עד שענתה לי. הצלחתי להזיז לוח עץ בקיר והסתכלתי פנימה. היא הייתה שלד ולא יכלה לקום מהמיטה. בוקר אחד הוציאו אותה בעגלת הגופות".
שמו של שאול צורף לרשימת אסירים שיועדו להשמדה. אבל אביו, שעבד במשרד המחנה כרשם, העביר את שמו לרשימה של קבוצת נערים בוגרים וכך הציל את חייו. כעבור זמן שולח אביו של שאול למחנה עבודה אחר. "ראיתי את אבא בין אסירים צועדים. הצלחתי לזרוק לו שקית מעל הגדר החשמלית. הוא עשה לי תנועה עם האגרוף. 'תחזיק מעמד'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו". באוגוסט 1944 נבחר שאול בסלקציה להשמדה, אבל הממונה על בלוק הילדים, שהיה וינאי במוצאו, ערער על ההחלטה בטענה ששאול חיוני לעבודה, ושאול ניצל שוב.
בינואר 1945 הוצאו שאול וחבריו לצעדת המוות.
"צעדנו בתוך יערות, בשבילים זרועי גופות. בלילה האסירים שכבו על הרצפה בכפור וחלקם קפאו למוות עד הבוקר".
שאול שוחרר על ידי הצבא האמריקאי במחנה גונסקירכן כשהוא חולה בטיפוס. לאחר שהתאושש הוא עלה לארץ ישראל והתנדב לפלמ"ח. הוא לחם ונפצע במלחמת העצמאות, ולאחר מכן השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים. שאול עבד במגן דוד אדום במרחבי הנגב, ובתפקיד זה הציל חיי רבים והכשיר דורות של מצילי חיים.
לשאול ולאשתו מרים שבעה ילדים, 18 נכדים ושבעה נינים.
