ישראל-ראול טייטלבאום נולד ב-1931 בעיר פריזרן בחבל קוסובו שביוגוסלביה, בן יחיד לד"ר יוסף ולפאולה טייטלבאום. באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה. האב גויס כקצין רפואה, ועם כניעת יוגוסלביה חזר לביתו. בחורף 1942-1941 נעצר האב בידי שלטונות הכיבוש האיטלקיים. הוא הועבר למחנה מעצר באלבניה ושם הופקד על מרפאת המחנה. דירתה של משפחת טייטלבאום הוחרמה בידי הצבא האיטלקי, וראול ואמו הושלכו לרחוב. "מילד שמנת מפונק הפכתי לילד רחוב", מספר ראול. ידידי המשפחה, דראגוטין ואנה יאקיץ', פתחו את ביתם לפני ראול ואמו, וראול הצטרף למחתרת היוגוסלבית .
בקיץ 1943 עברו ראול ואמו לאלבניה כדי לבקר את האב הכלוא. עם כניעת איטליה בספטמבר 1943 שחררו פרטיזנים אלבנים את המחנה שהאב היה עצור בו, והמשפחה הצטרפה לשורות הפרטיזנים. האב טיפל בפרטיזנים פצועים ובכפריים חולים. לאחר ימים ספורים החלה מתקפה של הגרמנים, והפרטיזנים נאלצו לסגת להרים. "אבי סבל מהתקפים קשים של כיב קיבה ולא עמד במאמץ. התחלנו לפגר אחר הפרטיזנים". המשפחה הסתתרה אצל כפריים, ולבסוף נאלצה לשוב לפריזרן. ראול בן ה-12 שב לפעול בשורות המחתרת בעיר, הפיץ כרוזים והשתתף במעשי חבלה נגד הצבא הגרמני.
במאי 1944 נתפסו בני משפחת טייטלבאום. הם נשלחו למחנה הריכוז סיימישטה, ומשם הועברו לברגן-בלזן. ב-9 באפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, הוצאו בני המשפחה מהמחנה והועלו עם עוד אסירים לרכבת שכונתה לימים "הרכבת האבודה". ב-23 באפריל שוחררו האסירים בידי הצבא האדום. המשוחררים היו חולים וחלקם מתו. ראול עצמו חלה בטיפוס, ושלושה ימים לאחר השחרור נפטר אביו בבית חולים של הצבא האדום. סבתו של ראול, אתל, נספתה בגטו טרזין .
ב-1949 עלו ראול ואמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל ושירת כקצין בחיל התותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג"ד בדרגת רב-סרן. לאחר השירות הצבאי נעשה ראול עיתונאי, ופרסם מאות מאמרים ותחקירים על השואה וניצוליה, וכן על החברה והכלכלה בישראל. הוא היה שופט בבית הדין להגבלים עסקיים, ויו"ר ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. ראול נמנה עם פעילי "מרכז הארגונים של ניצולי השואה", ארגון הגג של ארגוני ניצולי השואה בישראל, מאז הקמתו ב-1987. הוא מרצה וחוקר, ונמנה עם יוזמי הפרויקט "תרומת ניצולי השואה להקמתה של ישראל והתפתחותה", שבמסגרתו השתתף בהפקת סדרת הסרטים "עופות החול", המתמקדת בניצולי שואה שתרמו להקמת מדינת ישראל וביסוסה .
ראול טייטלבאום נמנה עם מנסחי "מנשר הניצולים" – קריאת ניצולי השואה לחינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מחקריו וספריו שימשו את ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה – ועדה שהמליצה על שינוי היחס של מדינת ישראל לנזקקים מקרב ניצולי השואה וחוללה שינוי בחייהם של נזקקים רבים מקרב הניצולים .
לראול ולאשתו עליזה ז"ל שתי בנות וארבעה נכדים.
