שרה וינשטיין לבית חייט נולדה בשנת 1935 בעיירה סטפן שבפולין (היום באוקראינה) לבנימין ומרים, ולה חמישה אחים ואחיות.
בספטמבר 1939 כבשה ברית המועצות את סטפן, ושני אחיה הגדולים של שרה גויסו לצבא האדום. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה, והמשפחה ברחה והסתתרה בכפרים, עד שנתפסה והוכנסה לגטו שהוקם באוקטובר. בגטו הצטרפה שרה מדי פעם למנקי הרחובות ובתמורה קיבלה מעט אוכל.
ערב חיסול הגטו, באוגוסט 1942, הבריח ידיד ששמו פופיל את בני המשפחה לביתו שמחוץ לגטו. לאחר כמה שבועות פרצו לבית פופיל אוקראינים תושבי הכפר וירו בנוכחים. פופיל, חסיד אומות העולם האלמוני שהסתיר את שרה ואת בני משפחתה, נרצח, ונרצחו גם אשתו ואמה של שרה שגוננה על שרה בגופה. שרה נפצעה בכתפה ובגבה.
הרוצחים הציתו את הבית והסתלקו. לאחר צאתם צעק האב: "מי שחי – יקום ונברח!" הוא ניגש לכל אחד מבני המשפחה והמריץ אותם לקום. שרה, אביה, אחיה ושתי אחיותיה, שניצלו מהטבח, לקחו את גופת האם לקבורה ביער, שם כרו את קברה של האם בידיהם.
בני המשפחה ומשפחות אחרות מצאו מסתור ביער. הם חפרו בידיהם שוחות, ריפדו אותן בעלים ובלילות התכסו בעלים ובענפים. מי שתייה מצאו בבורות שחפרו בידיים חשופות. בלילות היו הגברים יוצאים אל הכפרים הסמוכים לגנוב אוכל, בגדים ונפט להסרת הכינים מהראשים. לעתים היו הרועים בכפר מגלים אותם, ואז היו המשפחות נאלצות לברוח אל עומק היער, הרחק ממקורות מזון. הילדים למדו לשחק משחקים בדממה. בכל תקופת ההסתתרות ביער לבשה שרה שמלה אחת. "שנים רבות לאחר מכן פשוט לא הרגשתי קור", אומרת שרה.
בקיץ 1944, לאחר ששחרר הצבא האדום את האזור, נרצח אביה של שרה בידי כפריים אוקראינים מקומיים. שרה ושתי אחיותיה הועברו לבית היתומים של לנה קיכלר, שם קיבלו קורת גג, אוכל ויחס חם. שרה הגיעה למילנו שבאיטליה, משם הועברה לבית הילדים בסלבינו ובשנת 1947 עלתה לארץ ישראל.
שרה הגיעה לקיבוץ גבעת חיים, ובו למדה ועבדה. לאחר שנה הגיעה לחברת הנוער בקיבוץ גבעת השלושה. בגיל 16 התגייסה לצה"ל ולאחר שחרורה בגיל 18 נישאה בקיבוץ. כיום היא מתגוררת ביבנה.
שרה מספרת את סיפורה בבתי ספר, ביחידות צה"ל ולפני בני נוער, והיא פעילה בסניף רחובות של מועדון "עמך" לתמיכה בניצולי שואה. "'עמך' הוא ביתי השני", היא אומרת.
לשרה ולבעלה אברהם שלוש בנות, שישה נכדים ושלוש נינות.
