משה אלפן

משה אלפן (מרטון אלפנט) נולד בכפר לוז'ין שבצ'כוסלובקיה (כיום במזרח סלובקיה) ב-19 באפריל 1918. אביו אברהם היה בן לבית חרדי אך רכש השכלה ותרבות חילונית. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה בצד הכוחות הגרמניים ונפצע קשה בקרב.

בגיל 12 הצטרף משה לתנועת הנוער "השומר הצעיר". הוא הצטיין בלימודיו והיה חזק וגבוה לגילו. ב-1932 נשלח ללמוד בתיכון בעיירת סבו, מיכלובצ'ה. האנטישמיות שם הייתה גלויה.

פעם התעללו ילדים גויים בבעל מכולת יהודי. התערבתי והנסתי אותם. למחרת אותם נערים, מבוגרים ממני, פנו אלי ואמרו לי כי אם יש לי אומץ, שאגיע למקום מסוים למחרת, שם "יגמרו עמי חשבון". לא היססתי והלכתי לבד למפגש. חטפתי מכות רצח, אך גם הפלאתי בהם את מכותי. מאז אף ילד לא העז לקרוא לי "ז'יד" או להרים עלי יד.

משה הגן על הילד היהודי היחיד הנוסף בכיתתו מפני המורה האנטישמי, אך החליט לעזוב את בית הספר. הוריו שלחו אותו למונקאץ', שם למד בגימנסיה העברית. משה וחבריו חונכו לערכים הומניים, לשוויון ערך האדם ולסולידריות יהודית. בגימנסיה למד משה עברית והפך לציוני. בגיל 15 הצטרף לתנועת השומר הצעיר ותכנן לעלות כחלוץ לארץ ישראל.

ב-1936 עבר משה לפראג ולמד באוניברסיטת פראג פילוסופיה ומשפט. ב-1939 לא אושר לו להמשיך ללמוד בגלל הנומרוס קלאוזוס (מכסת יהודים שהותר להם ללמוד). הוא עבר לבית הוריו בפזינוק שבמערב סלובקיה, שם היה מורה ומתרגם בשבע שפות: סלובקית, הונגרית, גרמנית, עברית, לטינית, אנגלית וצרפתית. הוא היה פעיל מרכזי בתנועת השומר הצעיר ונסע רבות למרכז התנועה בברטיסלבה. בתחילת 1940 גויס לעבודת כפיה בצבא הסלובקי, שם שירת למעלה מחצי שנה. לאחר שחרורו מהשירות הקים בית ספר יהודי בעיירה פודולינץ. באביב 1942, עם תחילת הגירוש של היהודים מסלובקיה, נסגר בית הספר בו לימד, והוא מצא עבודה אצל נוטריון.

סידרתי לי מקום עבודה אצל נוטריון בתור ארי. חשבתי ששם אפשר לשים יד של ניירת. למדתי קצת את המכניזם הזה, איך מוציאים ניירות ואיך מסדרים ניירות באופן רשמי ובאופן לא רשמי.

משה החל לחיות עם מסמכים מזויפים תחת זהות נוצרית. בסוף 1943, בוועידה של תנועת השומר הצעיר בנובה מסטו, עיירה קטנה בסלובקיה, ועידה בה השתתפו 23 איש, הוחלט כי משה ורפי בנשלום, מהמנהיגים הצעירים והבולטים של התנועה, שידעו גם הונגרית וגרמנית, יעברו את הגבול ויעזרו להנהגת השומר הצעיר בהונגריה, שהייתה מדולדלת עקב גיוסם של רוב הגברים לעבודות כפייה. הוחלט כי חלק יצטרף לפרטיזנים וחלק יעלה לארץ ישראל. בתחילת 1944 הגיעו רפי ומשה לבודפשט. משה עזר לפליטים רבים בקבלת זהויות בדויות "אריות" ובהסתוות והיטמעות בעיר הגדולה. שם גם למד פולנית ובתוך מספר שבועות כבר ידע לדבר פולנית עד כדי כך שהצליח לשכנע את נציגי ממשלת פולין בהונגריה שהוא פולני שברח מפולין. כך קיבל זהות בדויה של פליט פולני.

עם כניסת הגרמנים להונגריה, במרס 1944, החליטו חברי מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה לא לתפוס בנשק אלא לנסות להציל כמה שיותר מחבריהם ולאחר מכן - כמה שיותר יהודים נוספים. חברי התנועות השיגו בעורמה או קיבלו מהמעבדה לזיוף תעודות - מעבדה שהשכילו להקים עוד קודם - תעודות זהות של נוצרים הונגרים, וירדו למחתרת.

חילקנו את המשימות: טיול [הברחת יהודים לרומניה], עזרה, כולל חלוקת תעודות מזויפות, השגת עבודה ומגורים, הכנת בונקרים. זה כלל גם הצטיידות בנשק. ארגנו קבוצה של 40 איש בבונקר בתוך היער כיחידה לוחמת. חצי מהם נתפס על ידי הגרמנים אבל החצי השני הצליח להצטרף לפרטיזנים.

אנחנו החלוצים הסלובקים היינו פליטים בהונגריה. לא ידענו את השפה, לא הכרנו את המקום ולא היו לנו שורשים, אבל ראינו את הדברים ביתר בהירות. הכרנו את האויב וידענו מה הוא זומם. לא הייתה לנו משפחה, ויכולנו לפעול באופן עצמאי. לא היה לנו מה להפסיד.

היה ברור לנו שהגרמנים כבר הפסידו את המלחמה הזאת. אמרנו שצריך לעשות כל דבר שהמפלצת הזאת, הגוועת בפרפורי הגסיסה שלה, לא תפגע בנו עוד יותר. (רפי בנשלום, נאבקנו על החיים, ע' 45; עדותו של משה, ארכיון יד ושם, 3739915, 4406601)

משה (פיל – כך הוא נקרא בפי חבריו במחתרת ואח"כ כל חייו) ניהל מטעם מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה את מבצע "הטיול", בו הועברו ברכבות יהודים מבודפשט לערי שדה ואל גבול רומניה. הנמלטים חצו בלילה את הגבול ובעזרת יהודי רומניה הגיעו לעיר הנמל קונסטנצה והעפילו באוניות לארץ ישראל. בדרך זו הוברחו חברי מחתרת ומאוחר יותר - משפחות שלמות.

יכולנו להגיד לאם: "תני את ילדך, אנחנו נגן עליו." האומץ לקחת עלינו את האחריות הזאת היה המאפיין העיקרי של פעולות ההצלה.

בהשראת המבצע חצו יהודים רבים באופן עצמאי את הגבול לרומניה. כך ניצלו כ-15,000 יהודים ורבים אף הגיעו לארץ ישראל באותה שנה. המבצע הופסק עת הצטרפה רומניה לבעלות הברית באוגוסט 1944. הגבול הפך לחזית ולא ניתן היה להבריח יותר בבטחה. בין יתר המבצעים להם היה משה שותף היו הקמה, ארגון ותפעול 55 בתי ילדים בחסות הצלב האדום הבינלאומי, בהם ניצלו כ-5,000 ילדים ו-1,000 אנשי סגל, הדפסה וחלוקה של כ-120 אלף תעודות חסות ("שוצפאס"), שחולקו ליהודי בודפשט לקראת סוף המלחמה, ארגון חילוצם של חברי המחתרת ממעצרים ומבצע החילוץ של 120 חברי המחתרת מהכלא הצבאי ברחוב מרגיט. משה היה דמות דומיננטית בהנהגת המחתרת שהצילה רבבות יהודים.

משה נישא לטובה ב-1945. השניים עלו לארץ ישראל בשנת 1946 והצטרפו לקיבוץ העוגן. משה היה מזכיר הקיבוץ, מרכז משק, גזבר ומנהל מפעל "העוגנפלסט". הוא היה גזבר קיבוצי השומר הצעיר עד 1951. ב-1954 העיד במשפט קסטנר. הוא היה פעיל במפלגת הפועלים (מפ"ם) והיה גזבר המפלגה באחת ממערכות הבחירות. ב-1958 נכנס להנהלת "כור" והיה אחראי למפעלים רבים, בהם "סולתם", ושותף להקמת "תדיראן".

בשנת 1964 מינתה שרת החוץ גולדה מאיר את משה כציר כלכלי של ישראל למדינות מזרח אפריקה קניה, אוגנדה וטנזניה. היה זה לאחר האסון בו נהרג בתאונת דרכים בנו הבכור של משה, אברי בן ה-17. שנתיים וחצי שהתה המשפחה בניירובי. משה השכיל לייצר קשרים חברתיים עם הנהגת קניה, עם הנשיא קניאטה ועם שרי הממשלה, ויצר קשרים כלכליים בין מדינות האזור לישראל. הוא הביא למזרח אפריקה את "סולל בונה", יזם פרויקטים כהקמת מלון הילטון בניירובי וסלילת כבישים, ויזם עסקים מגוונים נוספים.

ב-1967 חזר משה לקיבוץ העוגן. שר המסחר והתעשייה זאב שרף ביקש מהקיבוץ לאשר למשה להתמנות למנכ"ל חברת הייצוא אלדא. הקיבוץ סירב, ובאותו לילה החליט משה, בלב כבד, לעזוב את הקיבוץ. כשרכשה כור את אלדא התמנה משה למנכ"ל "סולכור" ולאחר מכן למשנה למנכ"ל כור ועמד בראש כור סחר. עקב חילוקי דעות מקצועיים פרש מכור ב-1974. הוא הקים חברה לייעוץ כלכלי והיה שותף בעסקים רבים.

משה היה פעיל בהנצחת זכרה של מחתרת תנועות הנוער בהונגריה. בשנת 1984 היה שותף בהקמת עמותה להנצחת המחתרת. הוא היה יו"ר המוזיאון לתולדות יהדות הונגריה, שהוקם בצפת. ב-1994 הדליק משה משואה בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

בשנת 1995 נפטרה טובה אשתו ממחלת הפרקינסון, אחרי שמשה דאג לה במסירות שנים ארוכות. משה נישא ללייה שנתיים מאוחר יותר.

משה אלפן נפטר בשנת 2006, בגיל 87. הוא הותיר שני בנים ושישה נכדים ונכדות.