יונה עמית

יונה עמית נולדה בשנת 1938 בפיומה שבצפון איטליה (היום רייקה שבקרואטיה) בשם אנטוניה-טאובה גלנדאור (Galandauer), להוריה יוחנן (Giacomo) והלנה, אחות ליחיאל (Eugenio) ולציפורה-ציפי (Cecilia). האב היה מנהל חשבונות וניהל חנות משפחתית לחומרי תפירה ורקמה. שפת אמה של יונה היתה איטלקית והמשפחה היתה משפחה דתית-אורתודוכסית מודרנית.

ב-1938 הונהגו באיטליה חוקי הגזע הפשיסטים. בני משפחתה הרחבה של יונה לא יכלו עוד ללמוד בגני ילדים ובבתי ספר נוצריים, והיה עליהם לעבור ללמוד במוסדות חינוך יהודיים.

בספטמבר 1943 כבשו הגרמנים את צפון איטליה. כשבועיים לאחר הכיבוש, ב-22 בספטמבר, עזבה משפחתה של יונה את פיומה והגיעה לטריאסטה. משם המשיכה המשפחה לבניאקאוואלו (Bagnacavallo), עיירת כרמים ממזרח לבולוניה, בעקבות הנחיות שקיבלה מיצחק איינהורן, בן קהילת פיומה. שם הוסתרה המשפחה אצל משפחת טמביני (Tambini), משפחה קתולית אדוקה ואנטי-פשיסטית. 

באחת השבתות הנדירות שבהן נתנו לנו, הילדים, לצאת לשחק, החלפתי את הנעליים תוך כדי משחק עם בן דודי, יצחק-ארנסטו ברגר. באו והבהילו אותנו, כל אחד למחבוא אחר, ולא הספקתי לאסוף את הנעליים. אבי כעס עלי. אלה היו נעליים חדשות ואילו בנעליו של יצחק כבר היו חורים בסוליות. זו היתה הפעם האחרונה בה פגשתי את בן דודי יצחק. הוא נספה באושוויץ. הנעליים שלי נמצאות בערימת הנעליים שם.
כל פעם העבירו אותנו מבית לבית, ממחבוא למחבוא. יום אחד לקח אבא את אחי יחיאל לסיבוב בכפרים, לחפש מסתור יותר טוב. כשחזר הבטיח לו אדון טמביני: "ג'אקומו [יוחנן], אל תדאג. אנחנו נדאג לכל."

בשנת 1974 הוכרו בני משפחת טמביני כחסידי אומות העולם. יונה ושמונה אנשים נוספים הועברו למסתור בביתם של בני משפחת דלה ואלה (Dalla Valle). "גברת דלה ואלה הזקנה קיבלה את פנינו בחצר החווה בזרועות פתוחות, נישקה וחיבקה כל אחד מאיתנו ואמרה לנו שביתה הוא ביתנו ואת האוכל הם יחלקו איתנו." אנטוניו דלה ואלה הסתיר בביתו 28 יהודים, כשמול הבית היתה עמדת תותחים גרמנית נ"מ. הוא חפר מנהרה מביתו עד נהר הסניו שליד ביתו ובה הסתיר את היהודים כשחשד שהגרמנים מתקרבים לבית. מריה, בתו בת ה-,15 היתה רוכבת על אופניה וקונה במכולת לחם וחלב למסתתרים. בני משפחת דלה ואלה הוכרו אף הם כחסידי אומות העולם.

היתה התארגנות ענפה של עזרה ליהודים, הרבה יותר ממה שידענו בזמן אמת. ההורים החליטו שאם יתפסו אותם, לפחות שהילדים ישרדו. המשפחות שעזרו לנו הסתירו את הילדים בנפרד. העבירו את המבוגרים לכפרים קטנים יותר, ואותנו הילדים העבירו למנזרים קתוליים בלוגו (lugo) הסמוכה. לקראת דצמבר, חג המולד 1943, נכנסתי למנזר "הלב הקדוש של ישו" (Ancelle del Sacro Cuore di Gesù Agonizzante) בלוגו עם אחי, אחותי ועוד שני בני דודים, אוסקר וקרלו ברגר.
לפני הכניסה למנזר, אבי – יהודי דתי, איש צעיר שמוסר את שלושת ילדיו הקטנים למנזר קתולי מבלי לדעת אם יזכה שוב לראותם – אמר לנו לקרוא כל לילה קריאת שמע על המיטה, כדי שנזכור שאנחנו יהודים. ישנו באולם ארוך שבשני צדיו היו מיטות ומעל כל מיטה – צלב, וישו הצלוב עליו. אחרי תפילת הלילה הקתולית על הברכיים ליד המיטה, הייתי מכסה את ראשי בשמיכה כדי שלא ישו ולא אף אחד אחר יראה וישמע והייתי אומרת "שמע ישראל".
במנזר היה קר והאזור הופצץ אך הנזירות היו נחמדות. כדי להסוות את חוסר הידע שלי במנהגי הדת הקתולית, נאמר שאנו פליטים מהדרום ולא הספיקו ללמד אותנו. לכן גם לא צריך לעשות לנו את הקומוניון, כי כבר עברנו אותו. לימדו אותנו את תכני הדת הקתולית, ובין היתר למדתי להצטלב. הנזירה לימדה אותנו תפילות. רק אם המנזר ואב המנזר ידעו שאנו יהודיות ולמרות זאת נתנו לי לטעום מלחם הקודש כי רציתי להיות כמו כולם. היינו חמש יהודיות: אנחנו, שלוש הקרובות, ועוד שתיים שהיו יהודיות אך אנחנו לא ידענו שהן יהודיות והן לא ידעו עלינו.
שתינו מים דלוחים שחורים. מריה דלה ואלה היתה נוסעת כל יום באופניים מעיירתה בניאקאוואלו למנזר בלוגו, מביאה לי חלב, עונדת לי סינר ונותנת לי לשתות. הייתי מתחילה לבכות ורוצה את אמא. מריה היתה שולחת את אחת מחברותיה וזו היתה מטלפנת כאילו היא אמי ואומרת לי לאכול. מהאוכל של הנזירות לא יכולתי לאכול כי זה היה עם חזיר. אמירת שמע ישראל ואי אכילת חזיר, אלה הדברים שלא יכולתי לוותר עליהם, גם במחבוא.
קיבלתי מנזירה מדליון עם המדונה מצד אחד וישו מצד שני. כשיצאנו מהמנזר היתה הפצצה. פחדתי. סבתא אמרה לי: "טאובה, תתפללי אם את מפחדת." אמרתי: "סבתא, אמרתי כבר עשר פעמים אווה מריה ואני עדיין מפחדת." היה בי בלבול של יהדות ונצרות. 

לידיה קטנאו (Cattaneo), לימים חסידת אומות העולם, סיפקה לבני המשפחה תעודות מזויפות וסידרה את הברחתם לשוויץ דרך האלפים. לאורה וייס, סבתה של יונה, נפלה ושברה את האגן. אביה של יונה לא הסכים לעבור בלעדיה. היא אמרה לו: "עזוב אותי, אני זקנה, גמרתי את חיי, אתה הגבר היחיד, קח את הילדים ותשאיר אותי." לבסוף נמצאו מבריחי גבול שהסכימו לשאתה תמורת תשלום.

ב-13 במאי 1944 יצאה יונה עם משפחתה ברכבת מלוגו לבולוניה כדי להגיע לגבול עם שוויץ, עם מסמכים מזויפים ותחת הפצצות. הם הגיעו לסונדריו (Sondrio), נקודה זעירה לרגלי האלפים, הוחבאו בבקתת פחמים ולמחרת בתשע בערב יצאו לדרך. 

ירד גשם נורא. עברנו שבילים צרים בהרי האלפים, בחושך מוחלט. הרגשתי כאילו יש לי צמר גפן על העיניים. נתנו ידיים. הלכנו בשורה עורפית אחרי המבריחים. אי אפשר היה להחזיק אותי על הידיים. השביל היה צר, חלקלק ובוצי, ברוחב עשרות ספורות של סנטימטרים. מצד אחד הר, מצד שני מדרון.
בכיתי כל הדרך. דמיינתי לי עוד מדרגה ועוד מדרגה. דמיינתי גינה ואגם בפיומה. "הנה," אמא אמרה לי, "דמייני ועוד מעט מגיעים." לכל אחד מאתנו היה תרמיל גב. כשעברנו את שיא ההר אמרו לנו להחליק במדרון. כשהגענו לשוויצריה היינו חבולים מאבנים ועצים שנתקלנו בהם. לבסוף הובילו אותנו אחד-אחד לקרחת יער. קודם אמא הגיעה, ואז אני. אמא ישבה על גזע עץ. ניגשתי אליה. היא חיבקה אותי ובכתה: "טאובל'ה, גם את הגעת." חשבתי: 'אם הגענו, למה היא בוכה? היא צריכה להיות שמחה.' הייתי קטנה מכדי להבין: היא חשבה שלא תזכה לגדל את ילדיה הקטנים ואת הילד שברחמה.
היה בוקר יפה. המדרון של ההרים היה ירוק. הלכנו מתשע בלילה עד שבע בבוקר למחרת.

עקב תנאי הדרך הקשים נאלצו המבריחים להשאיר את לאורה וייס, סבתה של יונה, באמצע הדרך. לאחר שהבריחו את יונה ויתר משפחתה, שבו על עקבותיהם, מצאו את לאורה, החזירו אותה לאיטליה והסתירו אותה במנזר. לידיה קטנאו המשיכה לשלם למנזר שהסתיר את לאורה. המבריחים ניסו להעביר את לאורה שוב, אך כמעט נתפסו על ידי הגרמנים. תחת אש נאלצו לחזור על עקבותיהם. רק בפעם השלישית הצליחו להעבירה. חלק מבני משפחתה של יונה הוסגרו לגרמנים על ידי מבריחים אחרים, נשלחו לאושוויץ ורובם נרצחו. בהם היה יצחק ברגר, בן דודה של יונה, שעמו החליפה יונה נעליים. 

כשמכר שלי מבקר באושוויץ אני תוהה: אולי הוא רואה שם, בערמת הנעליים, את הנעליים שלי?
בשוויץ הפרידו מיד בין ילדים ומבוגרים. הביאו אותנו לקסרקטין ונתנו לנו אוכל. העבירו אותנו לבית ילדים יהודים. רובם היו בלגים ודיברו צרפתית, גם המדריכים והמדריכות. למדתי צרפתית מהר. לימדו אותנו יהדות אך לא עברית. ידענו להתפלל ולקרוא אבל לא הבנו מה אנו קוראים. על ארץ ישראל למדתי מספר איטלקי על יהודים. הג'וינט דאג לנו. שלחו לנו אוכל וצעצועים. היתה לי בובה עם שמלת תכלת. 

הוריה של יונה נשלחו למחנה פליטים, שם נולד אחיה הצעיר של יונה, יצחק, ב-1945. יונה התאחדה עם הוריה ובאוגוסט 1945 הגיעה המשפחה למילאנו והתגוררה במעון פליטים. לאחר מכן שבה המשפחה לפיומה כדי לחפש קרובים ומצאה שדירתה נבזזה כליל. לאחר כשנתיים עברה המשפחה לקרמונה שבצפון איטליה, שם הלכה יונה לבית ספר איטלקי. בקרמונה היה מחנה פליטים יהודי, ועקב נוכחות היהודים היו בה אוכל כשר ובית כנסת. בהתייעצות עם רופא ועקב האקלים הטוב בארץ החליט אביה של יונה לעלות לישראל. 

כשההורים חזרו הביתה וסיפרו, התחלנו אנחנו, הילדים, לשיר ולרקוד מסביב לשולחן: "כן, כן, בואו ניסע לירושלים." ידענו על ירושלים מהתפילות ומספר שקראנו בו שוב ושוב: "האביב היהודי" (La Primavera Hebraica). 

באפריל  1949 עלו יונה ומשפחתה לישראל. 

בשנת 1970, במלחמת ההתשה, נהרג יצחק.

יונה היא מורה לאנגלית ומתמטיקה, ונסעה בשליחות המדינה ללמד בדרום אפריקה ובאוסטרליה. גם לאחר פרישתה לגמלאות היא ממשיכה ללמד בחטיבת הביניים ובתיכון. יונה היא אשת עדות המספרת את סיפור הצלתה בתקופת השואה בפני קהלים מגוונים מהארץ ומהעולם. יונה מסרה דפי עד לזכר קרובי משפחתה ומכריה שנספו בשואה. 

שנים רבות רבצה על כתפי מעמסה כבדה. שאלתי את עצמי: מדוע ניצלתי? מדוע בני דודי בגילי נרצחו ואני נבחרתי לשרוד? כנראה שעלי למלא איזו שליחות, איזה יעוד. במשך השנים גיליתי את יעודי ואת תפקידי – אני חלקיק קטן בתקומתו ובבנייתו המחודשת של העם שלנו בארצו.

ליונה ארבעה ילדים ו-18 נכדים.