יהודה עמיטל

יהודה עמיטל (קליין) נולד בשנת 1924 בנג'וורד שבצפון טרנסילבניה, חבל ארץ שהיה בריבונות רומניה.

עוד בגיל ילדות היו בשבילי ארץ ישראל וציפייה למשיח דברים ממשיים ומוחשיים. ... שיחקנו כילדים, והנה ראיתי אש יוצאת מהשמים, מין כדור של אש. הייתי ככל הנראה בעל דמיון, ובהתרגשות סיפרתי לחבריי. הילדים כולם התרגשו מאוד, והחלטנו שסימן הוא שהנה משיח בא. ההתרגשות הייתה גדולה. מה מסוגלים ילדים לעשות בציפייה למשיח. רצנו בצפיפות לברז ליטול ידיים לביאת המשיח, להיטהר לקראת בואו. זוכר אני את הצפיפות. עץ עתיק היה שם בחצר, ורקדנו סביבו "וטהר לבנו לעבדך באמת". אמנם באתי מבית מודרני, במושגים של אותם ימים, אך יחד עם זאת היה ספוג בתחושה של ציפייה למשיח, וראו כיצד פועל דמיונו של ילד ביחס למשיח. (ע' 110)

ב-1940 סופח צפון טרנסילבניה להונגריה. במרס 1944 פלשה גרמניה להונגריה. בתחילת מאי הוקם גטו בעיר ויהודה נכלא בו. משם נלקח למחנה עבודה, שם שמר על כשרות ככל יכולתו.

רגיל אני לציין בחוג משפחתי את ההצלה ואת העלייה, ושני דברים אלה קשורים אצלי זה בזה. לא ראיתי בהצלתי הצלה, עד שלא זכיתי לעלות לארץ ישראל. ולא רק אני הסתכלתי כך: זוכר אני, כשנפרדתי מאבי, ה' ייקום דמיו - הוא נשאר בגטו, ואני קיבלתי צו למחנה עבודה - לא היה לי ספק שלא נזכה להיפגש יותר בעולם הזה. אבי אמר לי: "אני מקווה שאתה תגיע לארץ ישראל". זה היה ביטוי של הצלה.

כשהציעה לי אמי, ה' ייקום דמיה, לקחת תמונה מהבית, סירבתי. אמרתי שאינני זקוק לזיכרון, שעוד ניפגש. יכול הייתי להרשות לעצמי לתת ביטוי לכך שאין לי כל תקווה לראות שוב את הוריי בעולם הזה, אך לא רציתי לתת להם תחושה שכך אני חושב. בלבי ידעתי שלא ניפגש עוד. נפרדתי מהוריי בהרגשה כבדה, ויצאתי למחנה כשאני מצויד בספר תנ"ך קטן, משניות וחוברת מכתבי הרב קוק זצ"ל. (ע' 108)

אחת החוויות הקשות שלי ממחנה העבודה הייתה כאשר נשלחנו לגטו שהתרוקן מיהודים. באחד הימים שם, והנה אני מוצא את כתביו מורי ורבי, חידושים על 'השולח', מתגלגלים על הרצפה... חשבתי בלבי, אולי הוא חי באיזה מקום - מסרתי לתלמיד אחד, והם נעלמו...

הצלחנו לקחת אתנו ספר תורה מן הגטו. היו כמה חברים שהצליחו להוציא ש"ס קטן. הימים האחרונים קודם נסיגת הגרמנים היו ימי אלול. הצלחנו לתקוע בשופר בראש השנה, להתפלל במניין, והשתדלנו, עד כמה שאפשר היה, לא לעבוד בשבת עבודות דאורייתא. ניצלנו רגע שיכולנו להרגיש שאנו יהודים.

באחד מאותם ימים, כשאמרנו סליחות של שלוש עשרה מידות, הגיעה פקודה לחזור לעיר, למרכז. יצאנו רגלי וראינו המונים נסוגים. הצבא הרוסי התקדם, והגרמנים נסוגים. הלכנו עם ספר התורה. אחד ביקש להחזיק בו. הייתה זכות גדולה. העיר החלה להתרוקן, והחייל ששמר עלינו, ניגש לברר מה לעשות בנו. ניסינו לנצל זאת לבריחה, ואולם לאחר כמה שעות נתפסנו חלקנו. הוא איים בהריגה וגם הצעות שוחד לא עזרו. כשהגענו ליד גשר נשמע קול קרוב של מכונות ירייה, ולמזלנו, נבהל וברח.

ערב כיפור היה. מצאנו עצמנו בעיר רפאים, בלי נפש חיה. הגענו לבית הקהילה היהודית... אל הבית שבו גרתי הוריי... נכנסנו למרתף לשהות שם ביום הכיפורים. היה שם חסיד, שמצא מקווה, ויכולנו לטבול בערב יום כיפור. חילקנו את הלחם לערב היום ולמוצאיו. מה הלאה - ירחם. היה אתנו מחזור, אחד קרא התפילה בקול רם, התפללנו במניין.

הגרמנים התגברו שוב, והרוסים נסוגו. משמרות הסתובבו בעיר. יריות נשמעו מכל מקום. קמנו למחרת יום הכיפורים בבוקר והיינו רעבים מאוד. אני ובן דודי נכנסנו לדירה שהייתה של הוריי, ומצאנו פרוסת לחם מעופשת, עם עובש ירוק. השמחה הייתה גדולה, פוררנו העובש, התחלקנו, בירכנו ואכלנו.

בינתיים שמענו שנפרץ השער למטה, וצועקים ליהודים לצאת מהמרתף. נכנסנו פנימה, חדר לפנים מחדר. חשבנו אם לומר וידוי או תהילים. אני, הפסימיסט - וידוי; הוא - תהילים. בסופם של דברים אמרנו גם וידוי וגם תהילים. החיילים הגרמנים נכנסו ועברו בכל החדרים, ואולם לאותו חדר שבו היינו לא נכנסו. זהו נס גדול. (ע' 111-110)

עמיטל שוחרר באוקטובר 1944 ושב לנג'וורד. הוא תאר את יחסו לתפילה לאחר שובו לעירו:

ראיתי אנשים, אבות לילדים, שהיו להם נשים. הם היו בודדים. ידעו שלקחו את בני משפחתם, אבל לא ידעו לאן לקחו אותם. ואז אמרתי לעצמי: "איך מתפללים?" ידענו קודם שיסוד התפילה היא הכרת הטוב של הקב"ה. אמרתי: "איזו הכרת הטוב? אנשים יושבים כאן בלי ההורים, בלי ילדים". אז הגעתי למסקנה ... שאי אפשר לבנות את עבודת ה' על הכרת הטוב, אלא יש מעבר לזה. "הן יקטלני לו אייחל" (איוב יג טו). זו דרגה יותר גבוהה.

ביום הכיפורים שלאחר המלחמה נתכנסנו לתפילה באחד המרתפים. איני יכול לתאר את סערת הרגשות שחוויתי אז במלואה, אך משהו הימנה אנסה לשחזר. הייתי צעיר. לא היו לי ילדים. היו שם יהודים שאיבדו הורים, ילדים, בני זוג, אחים ואחיות. הם התפללו ואני אתם. האם עבודת האלוהים שלהם אכן נתבססה על הכרת טובו של הקב"ה ? האמנם יהודי שאיבד את אשתו וילדיו מסוגל לעבוד את ה' על בסיס הכרת הטוב? האם יהודי שתפקידו היה הוצאת גופות שרופות מכבשניה של אושוויץ יכול לעבוד את ה' כשההכרה העומדת בבסיס העבודה היא הכרת הטוב? בשום פנים ואופן לא! "הן יקטלני - לו אייחל". (ע' 122)

אין לי דרך אחרת. אני זקוק לקב"ה. בלי זה אני לא יכול בכלל להתקיים. בלי האמונה הזאת אני מאבד את הכל. אבל זה לא כמו שלאנשים נדמה, שכשיהודי דתי אז כל הבעיות נפתרות. אין דבר כזה. אבל אני זקוק לקרבתו. כמו שאדם לא יכול להיות בודד, הוא מחפש איזו קרבה, איזה עוגן. בשבילי האמונה בקב"ה זה העוגן החזק.

אביו של יהודה, זלמן סלומון, אמו דורה, אחותו שרה ואחיו הצעיר בן העשר נרצחו בשואה.

ברגע שהשתחררתי אמרתי לחבריי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. אמרו לי: "לאן אתה נוסע?" הסתכלו עליי כעל משוגע. לא ידענו מה קורה בעולם, לא היה לנו לא רדיו ולא עיתונות. ... הגעתי לארץ בסוף 1944, בנר שני של חנוכה [12 בדצמבר 1944]. זה יום בו כל המשפחה שלי מתאספת. אין אצלנו ימי הולדת אלא יום העלייה לארץ.

בהגיעו לארץ המשיך עמיטל את לימודיו והוסמך לרבנות. יום אחרי הכרזת העצמאות התגייס להגנה ולחם במלחמת העצמאות.

הרב עמיטל לימד בפרדס חנה, היה ממקימי ישיבת הדרום ברחובות והיה ראש ישיבת ההסדר הר עציון בגוש עציון.

אני אדם פשוט וקטן, ואולם כשניצלתי, חשתי שצריך להיות לי כוח כפול ומכופל, למלא גם את מקומם של אלה שלא זכו להגיע לכאן. זה נתן לי את האומץ לעשות דברים, שבדרך הטבע הינם למעלה מיכולתי האישית. (ע' 16)

עמיטל היה ממייסדי תנועת מימד בשנת 1988, ובשנת 1995 כיהן כשר בממשלה. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים שב לעבודתו החינוכית כראש ישיבת ההסדר הר עציון.

על החלפת שמו סיפר עמיטל:

יש פסוק שאומר "שארית ישראל כטל" (מיכה ה' ו'). הרגשתי שהפסוק מתאר את המצב בו היינו בזמן מלחמת השחרור, כשהיינו בודדים ונלחמנו לבד כמעט נגד כל העולם כולו. חיפשתי איזה שם – אהיה כטל לישראל.

יום שחרורו של עמיטל על ידי הצבא האדום באוקטובר 1944, היה יום שמחת תורה. על כך אמר:

אצלי כל חג זה בעיה. בשמחת תורה, לדוגמה, דיברתי בישיבה על השואה, לא יכולתי לעבור שמחת תורה בלי השואה. [לשואה] יש השלכות על כל החיים שלנו. כל מה שיש בארץ קשור לשואה, הכל מושפע מהשואה באופן בלתי מודע. זה משחק תפקיד גדול בחיים שלנו בארץ – כל פחד הקיום, ההישרדות.

ליהודה ולמרים חמישה ילדים, ונכדים ונינים רבים.

הרב יהודה עמיטל נפטר בכ"ז בתמוז תש"ע, 9 ביולי 2010.

* * *

הציטוטים – מתוך משה מיה, עולם בנוי וחרב ובנוי: הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה, הוצאת תבונות / אות ועד, תשס"ב, וכן מראיון עם הרב עמיטל באתר יד ושם.